גנית: ואו, סשן לא פשוט היום. הרבה דברים לא קלים עלו בהתמודדות.

שקמה: כן. באמת לא פשוט. כמה זמן עוד נשאר לנו?

גנית: בערך 10 דקות.

שקמה: מעולה, אז זה הזמן לספר גם על משהו אחד טוב.

גנית: אין, תמיד את עושה לי את זה. תמיד את שומרת את הדברים הטובים לסוף המפגש.

שקמה: את יודעת מה, זה נכון. מוזר. דווקא באתי עם חדשות מצויינות ותמיד כשיש לי חדשות טובות אני בטוחה שזה הדבר הראשון שאני אספר לך במפגש. אבל אז, אני מגיעה ומשום מה כל מה שעולה זה הקשיים והאתגרים שהיו השבוע ואני שוכחת לגמרי לספר את החדשות הטובות. זה מוזר, בייחוד כשמדובר בהישגים שנולדו מתוך העבודה שלנו במפגשים הקודמים.

גנית: זה אכן נראה מוזר. אבל באופן מסוים גם מובן. זוכרת את הדף הלבן עם הנקודה השחורה באמצע? אנחנו נוטים להתמקד בה. במיוחד כשבאים למפגש שהציפיה בו לקבל עזרה, סיוע, תמיכה – הדברים שצריכים בהם עזרה עולים ראשונים. אז מה החדשות הטובות?

שקמה: החדשות הטובות הן שפנו אלי ממוסד הכשרה ממשלתי וביקשו שאעביר אצלם הכשרה לעשרים קורסים שרצים כרגע במקביל. הם ביקשו שאכין להם סילבוס עד שבוע הבא.

גנית: וואאאוו הגשמת חלום. מדהים. כל כך מרגש…..כשהתחלנו אמרת שהחלום שלך היה להיות מרצה ולהסתובב עם ההרצאות שלך בארץ ואפילו בעולם. חלום שנראה היה כל כך רחוק שכשסיפרת לי עליו אמרת שזה בגדר פנטזיה שכמעט ברור לך שלא תתגשם במציאות. אני מזכירה לך שלפני לא הרבה זמן, כשרק התחלנו, האמונה שלך ביכולת שלך לעבוד ולהתפרנס הייתה כל-כך קטנה שחיפשת עבודה בתור בייביסיטר. אני בחיים לא אשכח את זה. נדהמתי איך מישהי כמוך עם יכולות כל-כך מרשימות יושבת מולי ומספרת שהיא מחפשת עבודה בתור בייביסיטר.

שקמה: ואו… נכון…. שכחתי מזה לגמרי.

גנית: איזה יופי, אני כל כך שמחה בשבילך. איך בא לי להגיד אמרתי לך! אבל אני לא אגיד. טוב נו, רק לך אני מרשה לעצמי להגיד. אמרתי לך.

שקמה: עכשיו את מבינה למה אני שומרת את הדברים הטובים לסוף… 😉