ברוכה הבאה וברוך הבא לקבוצת הווטסאפ השקטה "לחיות כל יום".

מניסיוני מעשרות אלפי שעות אימון מפגשים הדרכות, אני מזהה רצון משותף, שהולך ונהיה  חזק יותר, לחיות ולא לשרוד, לחיות חיים מלאים בעשייה מימוש אהבה – JOY , מבלי לחוות איך הזמן עף מתבזבז ומשאיר טעמו של פספוס. 

לחיות כל יום נשמע פשוט, די טריוויאלי , ובכל זאת זו לא תמיד החוויה שלנו.  ולא במקרה.

 

שלוב של עידן שמתאפיין בחוסר וודאות, תנודתיות גבוהה מורכבות, יחד עם:

פחדים שאנו סוחבים מתקופת התבגרותנו לרוב לא במודע, 

הרגלים שפתחנו כדי להתמודד עם מצבים וצפיות המופעלים אוטומטית, 

נסיבות חיים משתנות

צורך בקבלת אלפי החלטות ביום  

שפע עצום של אפשרויות, 

כל אלה ועוד מיצרים אתגרים יומיומיים, כדי "לחיות כל יום".

 

ולא, אין לי סוד לגלות פה לחיים מאושרים ולא חשפתי שיטה מנצחת להצלחה וגם לא מתכון לאהבה.

 

אני מאמינה בעבודה יומיומית של התנסות תרגול ולמידה

של פיתוח מיומנויות קבלה והכלה

של יישום כלים פרקטיים לנהל ביעילות נושאים כמו כסף, זמן, אנרגיה, ממשקים עם ממסד ועוד.

מאמינה בהרחבת המודעות ופתיחת הלב.

כי משם באה העוצמה, שם נבנה הביטחון, משם הכוונה יכולה ליצר JOY.

 

פתחתי את הקבוצה כדי לאפשר תהליך של התפתחות מתמדת בסביבה מעשירה ומוגנת עד שיתבסס הרגל לחיות יום יום עם יותר JOY- עשייה מימוש סיפוק ואהבה. 

בקבוצה  אשתף נקודות מבט אחרות בנושאים שונים מניסיוני האישי והטיפולי. נושאים שאני פוגשת כל יום באופן אישי בקליניקה ובסדנאות. נושאים כמו: ריצוי, קבלת החלטות, תקיעות, דחיינות, עצלנות, מימוש אישי, אהבה, זוגיות, החמצה מקצועית, פחד מסבל, קורבנות, הימנעות, רגישות, בדידות, אי וודאות, פרשנות, אשמה, התנגדויות, ערך עצמי ועוד….

אשתף בידע שצברתי שנים בעולמות תוכן מגוונים.  אתן כלים טיפים ותרגולים, מהם ניתן לבחור להתנסות וללמוד, מה עובד לי ומה פחות.

הקבוצה מתנהלת במתכונת שקטה ומכבדת. בכל שבוע אניח פה תוכן אחר, בפורמטים מגוונים מאמר, סרטון ,ראיון. מדי פעם ישלח שאלון לאפשר בקשות לתוכן ספציפי או בקשה להתייחס לנקודות /שאלות שעלו בתכנים שהוצגו.

בינתיים למחשבה: לחיות או לשרוד? זו השאלה.

בפוסט הבא

 

מאחלת לנו קבוצה פורייה ומקדמת,

 

מתרגשת לצאת איתכם ואתכן לדרך .

Lets walk

 

גנית

""לחיות זה הדבר הכי נדיר בעולם. רוב האנשים מתקיימים, זה הכול." – אוסקר ויילד

בפוסט הקודם הנחתי למחשבה את השאלה: לחיות או לשרוד?

בסרטון למטה תמצאו את התייחסותי למנגנון ההישרדות כמנגנון מתפתח.

שיהיה ערב טוב

ונפגש שוב בתחילת השבוע

גנית

https://youtu.be/x5ch380fnK

בעידן הזה, ה"אני" הוא במרכז. האני האוטנטי , הקשוב לעצמו המבטא את צרכיו. זהו כיוון מובן אחרי עשורים של תרבות הכלל במרכז. שבו וויתור לטובת האחר נתפס אצילי וקיבל חיזוק.
כשהוויתור נהיה המוטיב המוביל, וה"אני" נדחק בסדר העדיפויות, מתפתח דפוס כמו ריצוי. דפוס פעולה המבוסס על למידה והבנה, מה הסביבה מצפה ממני והתעלמות מהצרכים האישיים או הדחקתם.
פער שמיצר תסכול, כעס וסבל.

ואם זה גורם לנו סבל מה מניע אותנו "לבחור" שוב ושוב בדפוס הזה? והרי אין לנו עניין לפגוע בעצמנו ואינני מאמינה שזו תכונה או גנטיקה.

כדי לענות על השאלה הזו, ננסה למצוא מה הריצוי עוזר לנו? את מה הוא משרת? איפה הרווח בריצוי?

נחזור לצפיות שאנחנו גדלים בהם. מהמעגל הקרוב של בדמויות המטפחות ועד מעגלים חברתיים אחרים אנחנו מקבלים מסרים לגבי מה "טוב" "בסדר" ו"נכון" ומותנים על ידי מערכת תגמול וענישה.
בהיותנו יצורים חברתיים, קשרים אנושיים זהו צורך השרדותי , והנה לנו עוד מנגנון הישרדות- הריצוי:

להיות בסדר כדי שיקבלו אותנו, יהיו מרוצים מאיתנו, יאהבו אותנו, כדי להיות שייכים וכדי להרגיש מוגנים -חלק מצרכינו הבסיסיים והיסודיים ביותר.
כמה דוגמאות:
• אם קבלתי בקביעות ביקורת על מה שעשיתי נניח בעבודות הבית או ציונים בלימודים, אלמד שעלי להיות מצטיינת כדי לקבל הערכה/קבלה/אהבה.
• אם במשפחה יש קושי כמו ריבים בין ההורים, יתכן ואלמד להיות בסדר על ידי זה שלא אפריע ולא אייצר עול נוסף עם צרכיי.

מכאן אפשר להבין את הרווח בריצוי: האמונה שהעדר ריצוי ועמידה בצפיות, יוביל לעונש כמו הרחקה, נטישה התעלמות ובדידות, או שאם אבטא את צרכיי אני אהיה ״אשמ/ה״ בלחצים בבית, הרי הגיוני שנעדיף לרצות.
לשרוד או לחיות זו השאלה? זוכרים/ות מפוסט קודם?
ריצוי כמנגנון הגנה והישרדות, יכול לעבוד ונקבל לכאורה חווית ערך וקבלה. זה כאילו עובד עד שזה לא….
הריצוי הוא אינסופי ולעולם לא נוכל לרצות מאה אחוז מהזמן מאה אחוז מהאנשים. יתרה מכך לא תמיד אני מצליחים לזהות בודאות את הצפיה. נדונו לכישלון ברגע זה או אחר. מכאן שזה מנגנון לא יעיל לטווח ארוך.
לא רק לא יעיל אלא המחיר : הביטול העצמי ההתנתקות מעצמי לא נעלמים. ההיפך, עם הזמן התשישות שמצטברת עם הריצוי, מחלישה את מנגנון ההגנה. תחושת הכעס והניתוק צפים ומציפים. כבר לא נצליח לרצות ותתגלה האמת שהשייכות /הקבלה היתה על תנאי.
מכאן מובנת ההתנגדות לריצוי.
יחד עם התנועה המובנת הזו, כמו שינויים רבים, אנו עלולים לקחת לקצה, עד כדי להתנתק מהאחר.
אז בואו נעצור רגע ומזמינה אתכם/ן לשאול את השאלה:
האם ריצוי זה בהכרח ויתור על העצמי?
מה בין ריצוי ונתינה?

על כך בפוסט הבא ועד אז סוף שבוע רגוע🙏

ערב טוב ולכל המצטרפים המצטרפות שמחה לראותכם/ן כאן איתנו.
הפוסט האחרון -התבלבלנו מה בין נתינה וריצוי? -דיבר על ריצוי, והקשר שלו לנושא ההשרדות.
בהבנה שריצוי הוא מנגנון השרדות, מנגנון שעובד לכאורה ונראה מספק את התמורה לה אנו מצפים גם אם לא במודע. תמורה כמו קבלת הכרה קבלה ואהבה שזה הרווח שלנו מהריצוי.
אולם, ריצוי יתר, מפתח עם הזמן לרבים ורבות מאיתנו תחושת אי נוחות עד לחווית ביטול או מחיקת העצמי שלנו מבחינת ביטוי רצונות רגשות וצרכים.
מתמקדת הפעם בשאלה שהשארתי בפוסט הקודם:
מה בין ריצוי לנתינה? והאם ריצוי זה בהכרח ויתור על העצמי?

אנחנו יצורים חברתיים. אנשים שאנחנו נקשרים אליהם אנחנו רוצים בטובתם. האם אין מקום לעיתים לוותר כדי לתת לאחר? האם אין הנאה בלהענות לצורך של השני?
מניחה שתסכימו איתי שכן. נתינה אף מוכחת במחקרים כאחד מהגורמים שמיצרים אושר ומחיים אותנו.
וכאן המקום להדגיש את ההבדל בין למלא צרכים של האחר -ריצוי מתוך נתינה לעומת ריצוי יתר.
התשובה היא במקור הנתינה.
האם הנתינה באה מתוך רגשות אשם? פחד? בושה?
או האם היא באה מרצון לשמח ולרגש?
נתינה היא התצורה המאוזנת של ריצוי. לתת מבחירה, מתוך איזון המתאים לי ובכל נקודת זמן יכול להיות איזון שונה בהתאם לצרכיי יכולותיי ומצבי. איזון בין החוץ לפנים. בין הרצון שלי לרצון האחר. היא להגיד כן כשאפשר גם להגיד לא.
נתחיל מלקבל באהבה את מנגנון הריצוי להתיידד ולהבין אותו אצלנו. מה הרווח האישי ספציפי שלי? כשנכיר אותו נוכל לזהות אותו בפעולה האם הוא ריצוי יתר או נתינה? מכאן מנגנון הבחירה נפתח. היכולת לבחור זה עקר ההבדל.
שנתרגל קצת? נתחיל מלזהות ריצוי יתר או ריצוי שהוא נתינה מהלב על ידי שאלות כמו:
מאיפה הנתינה?
האם יש אג'נדה סמויה? לדוגמא:
• לשמח במתנת יומולדת הכי מושקעת שתגרום לו/ה להישאר איתי.
• לפתור בעיה, לסדר איזה עניין שירגיע כל כך שהשני ירגיש שאני המציל/ה שלו.
• להיות מצטיין/נת ואז יעריצו אותי ואהיה מקובל/ת?
לגוף יש הרבה מידע עבורנו. מה חווית הגוף שלי? התנתקות או התרגשות.
האם הנתינה עייפה אותי או הטעינה אותי?
האם הנתינה היא מחובה ציווי אין ברירה? או מבחירה?
אני מכוונת החוצה לוודא מה הצפיות של האחר? או גם פנימה, מקשיבה לצרכיי?

התרגול הזה לאט לאט מחלחל ופתאום תמצאו את עצמכם/ן בזמן אמת כבר מזהים ומזהות את הריצוי יתר. אולי עדיין לא נעצרים ולא נעצרות -מאוחר מדי…. זה בסדר תרגול ועוד תרגול עד שנהיה קל לזהות מתי יש ריצוי יתר ואיך הוא מרגיש.
אולי פתאום קבלת האהבה אינה רווח שעומד בזכות עצמו אלא מולו יש כאב של עייפות מהמאמץ לרצות ותחושת ההתנתקות? והנה שיוויי המשקל לטובת הריצוי יתר מקבל משקל נגד….
זה מחזק את המוטיבציה להמשיך לתרגל, עד שלאט לאט הזיהוי נעשה בזמן אמת ומספיקים להיעצר ולתקן תוך כדי ריצה. משם קצרה הדרך למצב בו הזיהוי מייצר מרחב מספיק כדי לאפשר לבחור במודע עוד לפני הריצוי עצמו.

עוד נמשיך להבין את מנגנון הריצוי
בינתיים יום של נתינה מהלב😊

פני שנעבור לנושאים אחרים, עוד מילה על ריצוי: ריצוי כפרס או אני היוצא/ת דופן.
הבדלנו בין ריצוי מתוך כוונת נתינה לבין ריצוי יתר מתוך כוונה להימנע מכאב. כאב כמו נטישה, הענשה התרחקות ועוד.

תמונת מראה לריצוי היתר מתוך הימנעות מענישה, היא ריצוי יתר מתוך כוונת הפיצוי או הפרס שמיצרים עונג.
לרצות בכוונה לקבל משהו כמו לגיטימציה, אישור, אהבה.

האמת גם זה די עובד, חלק מהזמן לפחות וזה הגיוני.

אם מישהו רוצה משהו ואני יכולה לספק לו את רצונו וצרכיו , סביר שיהיה מרוצה ושמח ואפילו יחזיר אהבה קבלה ואישור, שגם מעודדת את הנתינה הזו. מעין פרס על "התנהגות טובה". בניגוד לענישה.

הפרס מספק לי רווח על ידי מענה לצורך בקבלה ובאהבה כמו הרגעה במקרה של פחד מנטישה או הענשה.
WIN WIN?

תקופת הילדות היא באמת תקופה קריטית של עיצוב הרבה מהאמונות שלנו. העדר מוגנות ואהבה הם הגורם המשפיע ביותר על בניית הבטחון הקיומי שלנו בדרך ליציאה עצמאית לחיים.

תמיד יהיו לנו אתגרים קשיים וכאבים. אולם אם קבלנו בילדותינו את האמונה הבסיסית שאנחנו שייכים, מגובים, ואהובים, יכולתנו להתמודד עם החיים המשתנים, האתגרים המגוונים נמצאת שם ומאפשרת לנו את הבחירות ואת המהלכים שלנו ממקום בטוח.


אם חווינו חסר/מחסור באהבה ומוגנות, הילד והילדה הפנימיים שלנו, נשארים פגועים בתוכנו ומפתחים נזקקות לאהבה ובטחון, ויגרמו לנו להשיגם כמעט בכל מחיר. כדי לדייק, החסר הוא לאו דווקא מתוך דרמה או טראומה, לפעמים זו פרשנות מעיני ילד/ה.

החסר/מחסור מפתח פחד מהחיים מאנשים – האם יקבלו אותנו ? רבות הדוגמאות לכך. הנה כמה משפטים שאני נפגשת בהם:
"יחשבו שאני מוזר/ה", "יראו שאני לא מספיק טוב/ה", "זה יראה מביך", "אני אגיד שטויות"…..

בהעדר אמונה שיקבלו אותנו כמו שאנחנו, אנו נוטים לפתח או להיאחז ביכולת שגורמת לאחרים להזדקק לנו. למשל לעזור בצורה משמעותית, לפנק ולשמח ברמה יוצאת דופן, לקחת אחריות לתכנן לפתור לסדר דברים בין חברים או בעבודה ולהיות "אקסטרה אורדינרים"-יוצאי דופן.

ככאלה אין מצב שלא ירצו אותנו, יזדקקו לנו, מי ירצה לוותר על האיכויות הללו!
אם נהיה כנים וכנות זה סוג של מניפולציה כדי להשיג קבלה ואהבה.

וכאמור זה עובד. זמנית. נקבל משובים על היכולות שלנו, יעזרו בנו, אנחנו הגאונים שפתרו משהו. הרגשה מעולה. אנחנו מדהימים/ות, מעולים/ות, מועילים/לות – נקבל הרבה פירגון ו"אהבה" כפרס על כך.

עד שמתעייפים/ות ….

כאמור זה עובד, לפחות חלקית.

• אבל האם באמת ריצוי מביא אהבה?
• האם זו האהבה שהיינו רוצים?
• האם ביכולתנו להחזיק איכות מסוימת כל הזמן כדי לוודא שנקבל את האהבה הזו?
• האם יש לבור הזה תחתית?

מניסיון אישי שלי ומכל כך הרבה שעות של קליניקה אני מבטיחה לכם שלא.
זה מתיש ומעייף.
אין לזה סוף או תחתית.

ההיפך:
• כל ריצוי מחייב את הריצוי הבא.
• נוצר חוזה לא כתוב ואיך אפשר להפר אותו.
• נוצרות צפיות שהולכות וגדלות.
• במקום הפירגון מתחילים קולות של "לא מספיק"

עד שבאה הנפילה.
זה כואב.
הילדה והילד שמשתקפים במראה שלי של הדמות האקסטרה אורדינרי/ת הכל יכול/ה, פתאם הילד/ה במראה נראים מוחלשים ומותשים.

כאן גם רגע ההתפכחות והגילוי ממנו כבר אין דרך חזרה לריצוי אלא להתחבר לילד ולילדה הפנימיים לגדל אותם באהבה ומוגנות לכדי נוכחות בטוחה שבאה מאהבה ונתינה אמיתית.

זה אפשרי😊 למעשה זה טבעי!

אם יצא לך לזהות ריצוי יתר זה זמן טוב לתת אהבה בהבנה לילד או הילדה שלמדו להיות מרצים.

אהבה מרפאת❣️

היום מתחילה נושא חדש של קבלת החלטות.

רגע לפני אנצל את ההזדמנות להודות לכל המשתתפים במפגש. זה לא ברור מאליו לשוחח על נושא טעון שכזה, לשתף, להקשיב ולהיפתח לנקודות מבט אחרות.

ונכנס לעולם ההחלטות.

אנחנו מקבלים עשרות אלפי החלטות ביום.

כמות עצומה בלתי נתפסת.

מהחלטות קטנות כמו מה ללבוש בבוקר לעבודה ועד החלטות כבדות כמו מה ללמוד או איזה מקום עבודה.

קשה לשים לב אפילו שאנחנו כל היום מקבלים החלטות, עד שלא נותנים לזה תשומת לב מכוונת.

זו מיומנות כל כך מרכזית בחיינו ולא לימדו אותנו איך להחליט.

עידן השפע של אפשרויות, של המיקוד הפנימי והרצון לבחור בניגוד ל"ככה צריך" – מיצר יותר ויותר צורך בהחלטות.

זה מעייף עד כדי זיהוי התופעה -"עייפת החלטות" מונח שטבע הפסיכולוג באומייסטר.

וזה לעיתים מתסכל כי לכל אופציה יש יתרונות וחסרונות והחשש לטעות עולה.

זה מלחיץ כי כל בחירה כרוכה בויתור על אופציה ואולי תהיה פה החמצה.

קבלת החלטות הוא נושא רחב ומורכב מהרבה שאלות כמו:

  • האם ההחלטות שלנו רציונאליות באמת?
  • איך לקבל החלטות?
  • מאיפה אנו מחליטים?
  • איך לנהל את האנרגיה שלנו לנוכח ריבוי ההחלטות?
  • איך לנהל את הסיכונים בקבלת החלטות?
  • מהי קבלת החלטה טובה? זו המספקת, או הטובה ביותר?
  • איך מנהלים החלטה שכבר נלקחה?

נתחיל מצעד קטן. כאמור נושא רחב ומורכב וצעד אחד כבר מפעיל מודעות שממנה אפשר להתקדם לצעדים נוספים לכלים שעוזרים לנו בתהליך קבלת ההחלטות בדרך המיטבית לנו.

ממרום גילי יכולה לזהות החלטות שנמנעתי מהן, וחוויתי החמצה בגין זה. החלטות שהעדפתי להקשיב לאחרים "יודעים יותר" "חכמים יותר" או "יפגעו" מההחלטה שלי. בעשרות אלפי שעות אימון רואה איך ההימנעות, ההחמצה והפחד לטעות מנהלים את תהליכי קבלת ההחלטות.

לפני שמנסים ללמוד שיטות לקבלת החלטות וליישם אותן, נתחיל מצעד ראשון של מודעות וזיהוי. מודעות וזיהוי שיאפשרו לנו להבין איפה אנחנו היום כיצד ההחלטות מתקבלות היום איך אנחנו עם החלטות והתוצאות שלהן.

אז מציעה תרגול קטן, בסוף יום כשהכל כבר שקט, אולי להכין כוס תה מחמם ומרגיע😊, לרשום החלטות מהזיכרון מהיום יומיים אחרונים ולסמן מכמה אופציות:

  • החלטה אוטומטית- לא הייתה התלבטות או חשיבה.
  • שיקול דעת מהיר.
  • הימנעות מההחלטה על ידי עקיפה או דחיית המועד.
  • היתקעות: מצד אחד מצד שני ….
  • החמצה.
  • החלטה מתוך המלצה/דעה/דרישה של אחר.
  • זמן ההחלטה למשל בבחירה מתפריט במסעדה.
  • כמה מושקע בלשדרג את האופציה.
  • אחר?

אין נכון ולא נכון. מעודדת לתרגל בחמלה!

יש החלטות שיותר מתאים האוטומט ויש שלא. יש החלטות שלוקחות יותר זמן. יש החלטות שאינן קריטיות. יש החלטות עם אופציות מאתגרות וכדומה. 

הזיהוי הוא צעד. צעד שיעזור לנו להבין יותר טוב סוגי החלטות, איך הן מתקבלות על ידי היום, איך הן משפיעות עלי, מה מגביל ומה מקדם?…. בלי המידע הזה, סביר שנחליט כמו שתמיד החלטנו, ולא נוכל לבחור כלים שמשדרגים לנו את התהליך, מקלים עליו ומסייעים לקבל החלטות מקדמות עבורנו בלי להרגיש פספוס או שיתוק.

להשתמע בצעד הבא:)

מקווה שהתרגול בפוסט הקודם, הציף מידע לגבי הדרך בה מתקבלת החלטה על ידכן ועל ידכם. מניחה שלא מעט זיהיתם/ן החלטות שמתקבלות אוטומטית ואולי הן החלטות יומיומיות כמו לפתוח חלון ויש לא מעט החלטות שחווים וחוות בהן הימנעות. חלקן משמעותיות יותר וחלקן אולי לא, כמו מה ללבוש, ובכל זאת נמנעים ונמנעות.

בפוסט הזה אני רוצה להתמקד בדרך ה"הימנעות" שהיא אחת הדרכים הפופולריות לקבלת החלטה. זו דרך כי גם באופציה של הימנעות עדיין נוצרת החלטה דה פקטו אם על ידי ברירת המחדל או שמישהו אחר יקבל בשבילנו.

ונחשו מה? היא כנראה לא ההחלטה שלנו ☹

מנגנון ההימנעות מפגיש אותנו עם הדיון ב"לחיות או לשרוד" (נמצא בארכיון לינק למטה או בתיאור הקבוצה)

שכן זהו גם  מנגנון הגנתי מול איום. במקרה הזה- פחד לקבל החלטות.

אז מה מונע מאיתנו להחליט?

לפעמים באמת עייפות מרב החלטות. וזה מאתגר אותנו לנהל את האנרגיה שלנו נכון. לפעם אחרת…

אבל לרב ההימנעות כ"דרך" לקבלת החלטה מקורה בפחד – בתחושת האיום:

  • הפחד להיכשל
  • הפחד לפספס את האופציה הנכונה FOMO (fear of missing out)  
  • הפחד לטעות
  • הפחד שיש אופציה יותר טובה מאלו שעומדות לבחירה- (Fear of better option) FOBO.
  • הפחד מאי וודאות

מחקר (מבין החוקרות קייט בארש) שבדק נטייה להימנע מקבלת החלטות, מצא כי אנשים מוכנים ללכת רחוק מאד כדי לא להחליט.

כי מה יקרה אם נטעה?

והנה חזרנו למנגנון ההגנה וההישרדות. המנגנון שמניע אותנו בזמן סכנה "הלחם או ברח (המנע)".

אז מה הסכנה בלטעות? להיכשל?

מזמינה אתכם ואתכן לוותר רגע על הביקורת הפנימית והשופטת את עצמנו על ההימנעות והפחד.

כי זה טבעי.  כי אכן זה מלחיץ לקבל החלטה!.  אנחנו לגמרי בסדר.

החלטה במהותה פוגשת אי וודאות וטעויות. החלטות הן לעיתים מול ברירות לא פשוטות. החלטות הן לעיתים על נושאים חשובים. זה לגמרי הגיוני שלקבל החלטה זה מלחיץ.

ממקום של קבלה, מזמינה להחליף ביקורת בשאלות למקום הזה שפוחד לטעות לפספס…להבין אותו יותר…איפה הוא נוגע בנו אישית בכנות ופתיחות.

מה זה "אומר "עלינו אם נטעה?

  • יתכן וזה פוגש את הפחד שאנחנו "לא בסדר"
  • אנחנו לא מספיק טובים, לא מספיק טובות.
  • יקרה משהו רע כמו שתמיד הזהירו אותנו אם לא נעשה מה ש"נכון".
  • ידחו אותנו או יכעסו עלינו כי קבלנו החלטה שלא מתאימה לאחר או לא "מקובלת".
  • עלולים לפגוע באחר.
  • החמצה של משהו יותר טוב.

האם זו האמת?

  • האם אנחנו לא מספיק טובים וטובות או אולי רק לא מנוסים ומנוסות? אולי חסר לנו ידע?
  • האם באמת יקרה משהו רע? או אולי ההחלטות ברובן אינן כל כך קריטיות ולמעשה רובן ניתנות לשינוי או לתיקון לעיתים במחיר מסוים וגם הוא ברב המקרים ניתן להכלה.
  • האם להימנע מהחלטה כדי לא לפגוע באחר, אכן אינה פוגעת? או למעשה פוגעת יותר בסופו של דבר?
  • האם באמת יכעסו או ידחו אותנו? והאם הכעס שלנו על עצמנו שלא החלטנו לא "דוחה" אותנו?
  • האם בהכרח פספוס של משהו יותר טוב זה בעיה? אולי גם מה שהחלטנו זה מספיק טוב? אולי יש אופציה לשנות תוך כדי? אולי בפעם הבאה אוכל להחליט אחרת? ואולי אם לא נחליט כתוצאה מזה לא יהיה גם, מספיק טוב?

ומה הרווח בעבורנו להימנע? לכאורה…

  • הימנעות מהחלטה מרחיקה אותנו מכאב של חווית הכשלון.
  • הימנעות משחררת אותנו מהכאב לפגוע באחר.
  • הימנעות משחררת מחוויית הכעס עלינו או האכזבה מאתנו.
  • הימנעות משחררת אותנו מהאחריות במידה וההחלטה בדיעבד מסתברת כטעות.
  • ההימנעות משחררת מהלחץ שבשקלול כל הקריטריונים והאפשרויות המרובות.

ואולי גם הערב שסוגר שבוע עמוס לקראת סוף שבוע, כשהכל כבר שקט עם כוס תה מרגיע, ניתן זמן להיות בהימנעות, להתחבר אליה, לשאול את השאלות הללו ולכתוב את התשובה האישית שלכם/ן לשאלת ההימנעות. מה זה הדבר שאתם מזהים ומזהות, פוגשים ופוגשות בכם, בכנות וחמלה.

בואו נוותר על המלחמה (נושא שעוד נפגש אתו בהמשך).

נבוא באהבה, לפחד הזה להחליט.

יתכן והדיאלוג הכנה עם ההימנעות יפתח את הלב לבחור ולהעז

ועד לצעד הבא, מאחלת סופ"ש נעים הכרות מחודשת עם ההמנעות הפרטית שלך, בהשראת ציטוט של אלפרד אדלר :

"מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה לומד לשחות? אתה עושה טעות, הלא כן? ומה קורה? אתה עושה עוד ועוד טעויות, ואחרי שעשית את כל הטעויות האפשריות בלי לטבוע, וחלק מהן פעמים רבות, מה אתה מגלה? אתה מגלה שאתה יודע לשחות. ובכן, החיים הם בדיוק כמו שיעורי שחייה. אל תפחד מלעשות טעויות, כי אין דרך אחרת ללמוד כיצד לחיות."

אז מחליטים מהשכל או מהבטן?
בפוסטים הקודמים התייחסנו לקבלת החלטות והבנו את ההימנעות כדרך פופולרית שבדר"כ מופעלת כמנגנון הגנה מפני הפחד לטעות לפספס וכדומה. גם הכרנו טיפוסים שונים של מקבלי החלטות ואולי זיהינו את טיפוס מקבל/ת ההחלטות שאנחנו.
השארתי שאלה לגבי החלטה מהשכל כמו למשל הטיפוס הממקסם או הטיפוס שחוקר נתונים לעומת טיפוס שמחליט מתחושת הבטן. לתחושת הבטן יש מוניטין פחות טוב של פזיזות וחוסר רציונליות, לעומת המוניטין של החלטה מהשכל כהחלטה רציונלית ושקולה. האם זו האמת?
הגוף שלנו ומערכת העצבים שלנו יעזרו לנו להבין. מערכת העצבים מחולקת לשתי תתי מערכות: המערכת האוטונומית המופעלת אוטומטית וזו הסומטית שמופעלת במודע על ידי השרירים.
תארו לעצמכם/ן שכל פעימת לב היינו צריכים לתת פקודה. לכן רצוי ויעיל שישנן פעולות שהן אוטומטיות.
גם את תהליכי קבלת ההחלטות ניתן להקביל למערכות הגוף.
מערכת אחת שנהוג לקרוא לא אינטואיציה, מופעלת באופן אוטומטי ולא מודע. היא מאפשרת לקבל החלטות מהירות בהתבסס על ידע קודם וניסיון העבר שלנו. נפגוש אותה במצבי חירום כמו בכביש. או בהחלטות שוטפות כמו האם לסגור את האור בחדר בלי שנרגיש אפילו שהייתה התלבטות.
לעומת זאת, יש החלטות שמתקבלות הרבה יותר לאט ובמודע תוך שימוש בשכל. מערכת שמופעלת בעקר בהחלטות מורכבות משמעותיות, כמו מה ללמוד? מישרה? רכישת דירה ועוד, שדורשות לקחת בחשבון הרבה גורמים ונתונים.
כבר בהבחנה הזו של החלטה מסוג של חירום או שוטפת לבין החלטות מורכבות, ניתן לראות שלהחלטה מהבטן/אינטואיציה יש בהחלט מקום חשוב ויעיל. בחירום אין לנו זמן לחשבן את המצב ולהפעיל הרבה את השכל. אנחנו בונים על ניסיון העבר וידע שנצבר קרי האינטואיציה.
אולם מה קורה בהחלטות מורכבות? כשיש זמן לעבודת המערכת המודעת /השכל?
האם במקרה זה האינטואיציה גם תורמת או מפריעה?
אז במקרה הזה התשובה אינה חד משמעית. לעתים האינטואיציה מביאה את הצעתה שלה, מניסיון העבר והאמונות שהפנמנו כמו פחד להיכשל , חוסר ערך, חוסר שייכות: חלקים שמנהלים אותנו. במצב זה האינטואיציה תגיב לתפיסת ה"סכנה" ותבחר בדרך ההגנה. במקרה של קבלת החלטות תבחר בהימנעות שמובילה לברירת מחדל או להחלטה על ידי אחרים ולאו דוקא שלנו.
אולם האינטואיציה יכולה גם להציע החלטה ממקום של חלק אחר שבנו -האוטנטי, זה שיודע מהו הרצון שלנו מה עובד לנו מה מתאים לנו, גם אם הפחד עדיין שם. קול שלא תמיד נשמע בברור.
איך נדע ?
כל עוד שתי המערכות -השכל והאינטואיציה-מתואמות יש חוויה שההחלטה שלי מדוייקת לי. גם ברמה הפיסית נרגיש את השלמות הזו ברוגע ושקט פנימי.
לעומת זה מה קורה כשיש קונפליקט ביניהן ?
אופציה אחת שהקונפליקט לגמרי ברור. כל מערכת מצביעה על אופציה אחרת באפשרויות ההחלטה. השכל למשל אומר לבחור משפטים והלב פסיכולוגיה. אבל לעיתים לא ברורה התמונה. נדמה שיש החלטה אבל יש חוויה של חוסר שקט.
בשני המקרים זהו איתות שמשהו בהחלטה לא סגור. סימן שיש עוד עבודה בדרך לקבלת החלטה וכדאי בהתאם לזמן לתת לה מרחב. יתכן זמן לעוד מחקר וברור של השכל, ו/או זמן להקשבה פנימית מאיפה החוסר שקט.

בטוחה שגם לכם ולכן הייתה חוויה כזו של מעין דיסוננס, שההחלטה לא לגמרי יושבת.
אם במקרה יש לכם ולכן החלטה על הפרק, או החלטה אחרונה שנעשתה נסו לזהות :
האם לכאורה יש החלטה אבל יש דיסוננס? חוסר שקט?
איך הגוף מרגיש? הקשיבו לו- הוא מדבר😊 לפעמים הבטן מתפתלת, לפעמים מרגיש תקוע בגרון., לפעמים יובש בפה…
איזה מערכת -האינטואיציה /השכל- אומרת מה?
האינטואיציה מציעה החלטה מתוך הגנה או מתוך אוטנטיות? הקשיבו באומץ ובכנות ותדעו!

בפוסט הבא אנסה להציע עוד נקודת התייחסות. מעין עוגן או מצפן שיחד עם כל מה שהבנו, יעזור לנו לבנות תהליך החלטה מיטבי.

מסקרן? נפגש בקרוב😊

אז תכלס, מה עכשיו? איך מקלים על עצמנו תהליך מורכב ודי מלחיץ? שמקפיץ לנו פחדים כמו כישלון ופספוס, שאנו נוטים לא מעט להימנע ממנו?

 

אני רוצה לסדר ולפשט את תהליך קבלת ההחלטות במספר עקרונות ושלבים,

ולהוסיף עוגן שמניסיוני עוזר מאד בתהליך ומקל עליו בהבנה שתהליך קבלת החלטות הוא תהליך שיכול להיות מלחיץ ומעייף.

 

(הערה: התהליך מותאם להחלטות שאינן דחופות או שוטפות שבהן בדר"כ ההחלטה מהירה מהאינטואיציה.)

 

1-כשאין החלטה אנחנו נלחצים: תהליך קבלת החלטות מתחיל בפתיחת אופציות ולא בסגירת אופציה -ההחלטה הסופית.

זה קצת מבלבל להיות בפתיחת אפשרויות  ולכן אנו מרגישים באזור של ה"לא ידוע" וחוסר וודאות =חוסר בטחון ולחץ.

ההבנה שצריך לפתוח כדי לסגור זה אומר בעצם להסכים להיות באיזור של פיזור ואי וודאות.

הקבלה שזה שלב הכרחי בתהליך קבלת ההחלטה אבל הוא זמני כי זה רק שלב מתוך כמה שלבים יכולה להרגיע שאנחנו בסדר- זה לא שאין החלטה, אלא אנחנו בשלב הראשון שלה וההחלטה נוצרת מהתפתחות התהליך.

לכן העקרון הראשון הוא להיות בכאן ועכשיו בשלב בו אנחנו נמצאים בהחלטה בידיעה שהוא שלב ראשון בתהליך ההחלטה.

 

2-אנחנו נעזרים בשתי המערכות גם בשכל וגם בבטן. הבנו שאנחנו לא מקבלים החלטות רציונליות בלבד. לרגש לבטן לאינטואיציה השפעה גדולה על תהליכי קבלת ההחלטות שלנו. על כך קבלו כהנמן וטברסקי פרס נובל.

אם נהיה במודע ששתיהן משפיעות לשתיהן מידע חיוני, נוכל להפיק את מקסימום המידע הרלבנטי לנו ולהגיע להחלטה. כשיש התאמה ביניהן ,נדע בסיכוי גבוה יותר שהגענו להחלטה ששלמה וטובה עבורנו לזמן נוכחי. כשאין התאמה זהו איתות לבדיקה נוספת.

 

3-השלב הבא כרוך בחקירה של האופציות. השימוש במערכת המודעת של השכל מאפשר לנו לאסוף נתונים סטטיסטיקות מידע וכו' כמו הטיפוס נתונים. או לאסוף מידע מהתייעצויות כמו טיפוס חוכמת ההמונים.  מידע מאפשר לנו לנתח יתרונות וחסרונות כמו טיפוס ה"בעד ונגד". בשלב הזה מתקבלת מפה מושכלת של אופציות.

 

4-הבטן מגיבה לכל מה שמגלה השכל ולכל מידע שבמודע.

לדוגמא: החלטת לימודים. משפטים או עבודה סוציאלית או מדעי המחשב. מידע שנאסוף יהיה קשור למשל לכמה שנות לימוד, מה מצב השוק למקצוע, כמה מרוויחים, תכני המקצוע, סטאטוס המקצוע. הבטן תגיב לכל מידע. אם יש בי פחד מפרנסה וכסף יתכן וכל מידע על כסף יפגוש את הפחד הזה. אם תכני הלימודים במשפטים מעניין יתכן והבטן תאותת התרגשות.

זה סוג של מידע אינטואיטיבי שתורם ומשפיע על ההחלטות שלנו. כאמור יתכן והבטן תופעל מפחד ויתכן ותופעל ממקום אוטנטי. כאן נדרשת הקשבה.

 

5-העוגן!, זהו המרכיב הנוסף אותו אני מציעה להוסיף לתהליך כדי להקל עליו. העוגן זהו המיקוד. מה זה אומר? כדי להבין את המיקוד אחזיר אתכם לילדות😊

לאליס בארץ הפלאות. למטה תמצאו לינק מהסרטון אבל לכרגע הנה הציטוט:

 

אליס שאלה את החתול על העץ "איזו דרך לקחת?

החתול ענה בשאלה: לאן את רוצה ללכת?

אליס: אני לא יודעת

אם כך ענה החתול זה לא משנה."

 

מכאן העקרון של העוגן הוא למצוא לאן אני רוצה ללכת. מה חשוב לי? זה קובע הרבה במשקולות שאשים לכל אופציה לכל יתרון וחסרון שהרי בסופו של דבר הם סובייקטיביים.

 

כשיש מיקוד, למעשה נוצרת נקודת התייחסות נוספת. בדר"כ לימדו אותנו להשוות אופציה אחת לאחרת. למי יש יותר יתרונות או חסרונות. אולם כל יתרון או חסרון יש לו משקל אחר לגמרי ביחס למה שאני רוצה, למי שאני. לכן אם נשווה כל אופציה לעוגן שלי /מה הרצון שלי /הצורך שלי /המקום אליו אני רוצה ללכת הרי השאלה אינה איזה אופציה טובה יותר אלא איזו אופציה עונה הכי טוב או מביאה אותי הכי קרוב למקום אליו אני רוצה ללכת. כמו אליס😊

 

6-חזרה לבטן: הבטן נמצאת ומרגישה כל הדרך. היא אינה בדיוק שלב אלא שזורה בכל שלבי התהליך. בכל רגע מומלץ להיות בהקשבה למידת התאמה בין השכל לבטן. אם יש חוסר נוחות בגוף חוזרים לתהליך לבדוק מה לא יושב טוב? מה מיצר את ה"אי הנוחות"? בהתבוננות והקשבה ניתן לאתר את ה"רעש".

 

יתכן ונבחר להזיז את המטרה לאן אני רוצה ללכת, כי זיהינו "רעש" שגורם לנו להבין שהיא גדולה כרגע או רחוקה מדי ונדרשת תחנת בינתיים ואז נוצרות עוד אופציות כדי להגיע לתחנת ביניים הכי מתאימה.

אולי מגלים שיש "רעש" של פחד שמנהל אותנו וגורם לבטן להגיד ההיפך מהשכל כשלמעשה זה לא בהכרח האמת. אז נדרש מאיתנו להתבונן בפחד לבדוק אם אפשר לרכך אותו או לגשר עליו.

 

בפוסט הבא אביא תיאור מקרה וננסה לעקוב אחר העקרונות והשלבים הלכה למעשה. ובינתיים הסרטון של אליס

 

https://www.youtube.com/watch?v=G4fHre-yRPY

 

והארכיון תמיד פתוח בתיאור הקבוצה

https://ganit-coach.co.il/archives/

ערב טוב🌟 התבוננות בדרך לשינוי-פאוזה לרגע …
הערב אני רוצה לקחת פאוזה, עד שנסגור את השאלון ,(מקפיצה אותו שוב למטה לטובת מי שפספס חדש בקבוצה למטה), ונמשיך עם הנושאים שלנו .
ניקח רגע אתנחתא להתמקד ברעיון של התבוננות ככלי חשוב ומשמעותי בכל תהליך של שינוי פחד הרגל או אמונה.
בפוסטים הקודמים בוודאי שמתם/ן לב שהתרגול היה בעקר לנסות להתבונן כדי לזהות. התבוננות נשמעת משהו פסיבי ולא מקדם. מניסיוני הוא כלי עוצמתי ממש. הוא ההתחלה של כל שינוי. הוא הרגע של פתיחת אפשרויות. הוא המניע של תהליכים.
לא כל מה שנראה פסיבי הוא באמת פסיבי😊
העולם בנוי מניגודים. יום ולילה. קר וחם. שחור ולבן. בלי האחד אין משמעות לשני.
ההתבוננות היא פסיבית כדי ליצר אקטיביות.
מה זו התבוננות?
תרגיל קטן:
עצמו עיניים.
נסו לשים לב לגוף.
למשל מקדו את תשומת הלב בכתפיים.
האם הכתפיים רפויות? מונחות? או מכווצות?
נסו להוריד אותם? הן יורדות?
בלי תשומת הלב המכוונת הזו נראה היה שהכתפיים במקום והכל נוח. אבל זה רק הרגל שהכתפיים מכווצות מהמתח. ורק תשומת לב תשנה את זה.

ככה גם בכל הרגשות וההתנהגויות האמונות שבראש ובלב.
תשומת לב דורשת מיקוד זמן ושקט.
ניקח את הריצוי כדוגמא:
איך הריצוי מרגיש ?
אם נתבונן בו נוכל לשים לב האם הגוף שלנו שמח או מותש
נרגיש אם ההחלטה לעשות משהו מרצה בהתאמה בין המערכת האוטומטית של ההחלטות לאינטואיציה…
כלומר ההתבוננות מאפשרת לנו לשמוע איפה אנחנו, מה הרעשים שיש, מה סמוי… זה המון מידע שמכוון אותנו לאמת שלנו.
נכון זה לא תמיד נעים להתבונן שכן התמונה במראה לא תמיד כזו שאנו אוהבים לגלות.
אולם רק אם נסכים להתבונן במראה נדע שהלבוש שלנו לא מתאים או עם כתמים ונוכל לתקן אותו או להיפתח לחשוב על אופציות אחרות ללבוש לאירוע.
ברגע ההתבוננות מתגלה מידע שלא היינו תמיד מודעים אליו שיכול להבהיר את התמונה.
תפסו נקודות זמן ביום להתבוננות 😊 נתראה בפוסט על הנושא הראשון הנבחר!

והערב- נתחיל בסדרת פוסטים בנושא אהבה ומערכות יחסים🌟, הבחירה שזכתה כמועדפת בשאלון הנושאים וכנראה לא סתם… יש לזה הסבר מחקרי.
לפני שנכנס לנושא, רוצה להודות לכם על השתתפות הגדולה בשאלון ושיתוף בנושאים שמעניינים אתכם. ריגשתם אותי❣️
אוסיף גם שכל הנושאים הבאים ברשימה לפי סדר העדיפות יקבלו התייחסות.
ונחזור לאהבה😊
הנושא מחזיר אותנו לשאלה שדנו בה " לחיות או לשרוד" (ניתן למצוא בארכיון) ובין היתר הזכרנו את סולם הצרכים של מאסלו. הבנו שעידן השפע שלנו מאפשר ומעודד אותנו לרצות לעלות בסולם הזה לכיוון שלב ההגשמה בקודקוד הפירמידה.
שלב משמעותי בסולם הוא זה של שייכות ואהבה, אחרי צרכים פסיולוגיים ובטחון. הצורך להיות אהובים ונאהבים להיות במערכות יחסים אינטימיות.
חווית השייכות נוצרת מרגע לידתנו. מהמבט הראשון שקבלנו כשיצאנו לעולם. האם התקבלנו באהבה ופליאה על הקסם והמתנה הזו? או בתחושת קושי חוסר מסוגלות ועול? ומאז חוויות בכל מסגרת ומערכת יחסים משפחה בית ספר קהילה חברים בני זוג ועוד.
שלב זה משמעותי מאד בהתפתחות שלנו וביכולת שלנו להגשים את עצמנו.
מחקר מיוחד ונדיר באורכו באוניברסיטת הארוורד נותן לנו תיקוף מרתק לחשיבות האהבה ומערכות יחסים.
זהו מחקר שהחל בשנת 1938 עם שתי קבוצות גברים ועד היום תוך חילופי צוותי מחקר, כניסת נשים אליו עדיין עוקב אחרי הא-נשים. היום מתוך המחקר -שהתחיל בכ -700 משתתפים, חיים 60 איש סביב העשור התשיעי!
המחקר עקב בכל ממדיי החיים: קריירה, הכנסה, זוגיות, משפחה, בריאות ועוד. המעקב נעשה בכלים מגוונים כמו תצפיות, סריקות מוח, בדיקות רפואיות, שאלונים, ראיונות פסיכולוגים ועוד.
מטרת המחקר הייתה לבדוק מהו הגורם המשפיע והמשמעותי ביותר לנבא את איכות החיים שלנו בריאות ואושר.
והמסקנות מתקפות את הכמיהה שלנו לאהבה, זוגיות, שייכות ולמערכות יחסים.
מסקנת המפתח במחקר אומרת, שמה שניבא הכי קרוב את אורך החיים ובריאות המשתתפים היו מערכות היחסים שלהם❣️.
לא הכסף, לא תהילה, לא פרסום וגביעים. אלא מערכות יחסים!
אנשים שהיו בגילאי החמישים שלהם במערכות יחסים, היו הכי בריאים בגיל שמונים.
הבדידות לעומת זה פוגעת באיכות החיים. נדגיש הבהרה שבדידות אינה בהכרח להיות לבד. אנו יכולים לחוש בדידות גם בתוך מערכת זוגית משפחתית וקהילתית. בדידות זו חוויה של חוסר שייכות.

המסקנה השנייה לא פחות חשובה. היא מדייקת ומעמיקה את המסקנה הראשונה. לאור המסקנה הראשונה אפשר להתבלבל ולחשוב שיותר מערכות יחסים, יותר ויותר חברים, יותר ויותר לייקים עושים את העבודה.
אולם מסקנת המחקר מראה שמערכות היחסים שמנבאות איכות חיים, הן אלו המשמעותיות שמייצרות קירבה ואינטימיות. מערכות יחסים שמרגישים בהן נתמכים, שיש על מי להישען, שיש את מי לשתף. שיש עם מי להתרגש, שרואים אותנו.
כמה פעמים מצאתם ומצאתן את עצמכם/ן באמירה: " הוא לא רואה אותי" " היא לא רואה אותי"?
והמסקנה השלישית מתעדת קשר למוח. מערכות יחסים משמעותיות משפיעו תעל תפקודי מוח כגון זיכרון ולמידה.

לכאורה, די מובנת המסקנה ואנחנו אינטואיטיבית יודעים אותה. אז איך זה שקשה לנו ? קשה לנו למצוא אהבה וזוגיות? קשה לנו לשמור ולהישאר בה? קשה לנו לשמור עליה ולחיות איתה לאורך זמן?
על כך נמשיך בפוסט הבא ובינתיים בואו נתחיל לבנות מערכת יחסים אינטימית וכנה עם עצמנו.
מעודדת אתכם/ן לקחת כמה דקות איכות עם עצמכם ועצמכן להתבוננות.
איפה אני בזוגיות שלי?
מה מערכות היחסים המשמעותיות שלי? איך אני בתוכם?
מה מונע ממני להיכנס למערכת יחסים?
התבוננות ללא שיפוט, בקבלה, בכנות כדי להבין את עצמנו לדעת איפה אנחנו כחלק מבחירה ושינוי. (מזמינה לפוסט על התבוננות בארכיון)
ערב טוב 🙏🏽בואו ובאנה מאהבה❣️

ערב טוב🌟 ועוד על אהבה ומערכות יחסים…. היא מתיישבת מולי ועצב בעיניה. "אני כבר בת 34 ולבד"
הוא מתיישב מולי בתסכול "אני לא מצליח לדבר עם בחורות".

הרצון העז הזה אני שומעת רבות בקליניקה. זוהי כמיהה אמיתית מהלב לאהבה לזוגיות למערכת יחסים יציבה.
כמיהה שהבנו כמה היא משמעותית ומשפיעה על איכות חיינו, ושוב עולה השאלה איך זה שכל כך קשה? או איזו קול בתוכנו לא רוצה זוגיות?
שאלה לא פשוטה ואף מקפיצה. הרי אנחנו רוצים כל כך! ובכל זאת כנראה יש קול שלא רוצה ולא מאפשר – מקשה עלינו.
הקול הזה לא נגדנו!!. ההיפך!
הוא בא להגנתנו מהבנה שנוצרה אי שם בחוויות הילדות או באיזו התנסות טראומטית במהלך חיינו, שזה מסוכן ומהווה איום הישרדותי שעלינו להימנע ממנו, להתרחק ממנו.
נתחיל מלקבל את הקול הזה באהבה ונקשיב לו: ממה הוא מגן עלינו? והנה כמה דוגמאות שאולי תוכל ותוכלי לזהות:
1-פחד להיפגע: מערכות יחסים המנבאות איכות חיים הן מערכות יחסים משמעותיות שיש בהן קירבה. קירבה כרוכה בחשיפה בפתיחות ובפגיעות. לאפשר לצד השני לראות את הפגיעות שלנו את החולשות שלנו זה בעצם לתת פתח לפגוע בנו. את הפתח הזה מנסה הקול לסגור.
2-פחד משליטה- בניית מערכת יחסים משמעותית שיש בה פתיחות וקירבה, מייצרת גם סוג של תלות. תלות בריאה במובן של השענות כשקשה על הכתף של השני. ויש מי שכל חווית תלות, נתפסת כאיום על העצמאות האישית שלנו -אובדן ה"עצמי". לעיתים חשש מתלות כלכלית או תלות באהבת הצד השני עד כדי ביטול עצמי. גם כאן הקול יוצא להגנתנו, להימנע מלהיות תלוי ותלויה עד כדי אובדן הקירבה.
3-פחד דחייה ונטישה- פתיחות וחשיפה של המקומות הפגיעים שלנו, החולשות שלנו מייצרת את הפחד שכאשר הצד השני יגלה אותם הוא ידחה אותי ולא ירצה בי יותר -ינטוש אותי. פחד מסוג זה לעיתים מעודד ריצוי יתר עליו דברנו בעבר קרי ריצוי תמורת אהבה או לחילופין להישאר במערכת יחסים לא טובה לנו באמונה שמה שיש לוקחים כי מי ירצה?
4-פחד ממחויבות- יש החווים מחויבות ככלא. כאילו התחייבות היא עניין סופי בלתי ניתן לשינוי או ליציאה ממנו. התנהגויות שמאפיינות את הפחד זה הוא הקושי לתכנן או לקבל החלטות.
5-פחד לפגוע בשני- לבן/בת הזוג יש צפיות שאני עלול/עלולה לא לעמוד בהן מה שיוביל לפגיעה אכזבה וכעס ממני. הקול רוצה למנוע ממני את הכאב שב"אשמה" לפגוע בו או בה.
בין אם אתם ואתן בזוגיות או מחפשים/ות זוגיות מתוך כמיהה לה, מזמינה אתכם/ן להשתמש בכלי ההתבוננות שהכרנו פה בקבוצה.
קל למצוא פגמים בצד השני בדייט או בן/בת הזוג שלנו ולסיים את הקשר. אף אחד אינו מושלם.
הפעם אני מזמינה את הקול האמיץ בכם ובכן להתבונן במראה ולבדוק האם יתכן שאחד הפחדים האלה אני מכיר/מכירה?
האם הוא מפעיל אותי במפגש עם הצד השני? בדייט או בשיחה עם בן בת הזוג?
אולי הוא מחבל בהתפתחות קשר או ביחסים שלי עם הצד השני?
האומץ והפתיחות ללמוד את עצמנו היא תרגול ראשוני לחוות אינטימיות חשיפה ופגיעות. ביני לבין עצמי זו התחלה טובה.
בואו נפתח את הלב לעצמנו. נכיר את הפחדים. נקבל אותם, הם לא נגדנו. מתוך התיידדות איתם, והכרתם, נוכל ללמוד לנהל אותם ולהעז לפתוח את הלב גם לאחר, להעז לקחת סיכון.
השינוי מתחיל בי❣️
איך? נפגש בהמשך עם תובנות וכלים ועד אז סופש נעים ואינטימי כל אחד עם עצמו, כל אחת עם עצמה בקבלה בהתבוננות כנה🙏🏽.

ערב טוב 🌟עוד על אהבה רגע לפני החג 🥂
אהבה ומערכות יחסים עמוקות מנבאות לפי המחקר, בריאות ושביעות רצון. ובכל זאת רבים ורבות נפגשים עם הימנעות שנובעת מפחד: פחד להיפגע, פחד נטישה, פחד ממחויבות, פחד משליטה. (הרחבה בארכיון)
מניחה שההסכמה להתבונן אפשרה לכם/ן, לזהות את הפחד האישי. לא נעים ואפילו כואב לזהות את הפחד שמנהל אותנו. אולם התיידדות אתו , הבנתו היא זו שעוזרת לנו לנהל אותו. המודעות זה הכלי העקרי שלנו. אם לא מודעים שהשמלה עם כתמים, כלומר לא נסתכל במראה, נצא לאירוע עם שמלה מוכתמת… פחות סבבה😊 אם מודעים לכתמים נוצרות אפשרויות רבות מלהחליף "לוק" דרך לנקות או להסתיר עם עליונית וכדומה.
אז בואו נכיר את הפחד נסתכל לו בעיניים:
איך נראה הפחד כשאנחנו בכל זאת עושים מעשה ויוצאים לפגוש ומתנסים בדייטים?
חשדנות- העמדת הצד השני במבחן. איך הוא יגיב לאמירה מסויימת, מה היא מזמינה, האם הוא משלם עלי, שאלות מכשילות שמאחוריהן יש מבחן ורק תשובה נכונה אחת.
שתיקה- נגמרות המילים נגמר על מה לדבר. תחושה שזה ממילא לא מעניין את הצד השני.
דיבור יתר- תגובה הפוכה. החשש מהוואקום יוצר לעיתים צורך לדבר כל הזמן למלא את החלל שלא תהיה מבוכה.
תחקירים או ראיונות "עבודה" מתי פעם אחרונה היית בזוגיות? מה אתה מחפש בבת זוג? חקירה מייצרת התגוננות.
שפת גוף – קושי לייצר קשר עין, שילוב ידיים או ידיים בכיסים כמו מגננה פיסית על עצמנו.
ריצוי- ניסיון במאמץ גדול לזהות מה השני רוצה לשמוע ולספר סיפור אירוע בהתאם.

איך נראה הפחד כשהקשר כבר נוצר?
בחינה ומעקבים- האם פתח לי את הדלת? האם ראה שהסתפרתי? האם שאל/ה איך היה לי בראיון עבודה?
ריבים תדירים שקורים כשכל מה שיכול להתפרש כחוסר תשומת לב "לא רואים אותי", נתפס כאיום.
ריצוי- ניסיון לזהות במאמץ רב מה נכון להגיד לעשות כדי שלא יהיה כעס שמהווה איום על הקשר.


מה אנחנו למדים מהחוויות האלו של ניסיון לייצר מערכת יחסים קרובה מפחד?
1-"צפיות לכריות". הרבה מההתנהגויות שמתוארות כאן , מנסות לחזות איך השני יגיב. הצפיות הן סמויות ולכן הסיכוי שתהיינה נכונות או שיענו על ידי הצד השני קלושות. בזמן שאנחנו במאמץ לחשבן מה השני רוצה, לעמוד בצפיות או להעמיד את השני במבחן הציפיות הסמויות שלנו, איננו בהקשבה. הקשבה שהיא הכלי העקרי שמאפשר לדעת מה השני אומר רוצה ומתעניין.
2-פיתוח קשר, הוא תהליך של התעניינות זה בזו. התעניינות אמיתית שכרוכה בהתנהגויות כמו הקשבה, שיתוף, אפשור של הצד השני לשתף בלי שיפוטיות, מתוך רצון כנה ללמוד ולהכיר.
3-מכאן שיצירת מערכת יחסים משמעותית כרוכה בהשקעה. כמו יין טוב😊 אף אחד לא מושלם, ואין "בן/בת זוג" בהרכבה אישית. השקעה שארחיב עליה בהמשך שכן היא עבודה שנעשית לכל אורך חיי הקשר וקריטית להצלחתו.
4-השינוי מתחיל בי- את השני אין ביכולתי לשנות. מכאן שמקום טוב להתחיל בו הוא הקשר עם עצמנו. האם אנחנו קשובים לעצמנו? או בוחנים ומנסים לעמוד בציפיות סמויות שהנחילו לנו? האם אנחנו מתעניינים? האם אנחנו משקיעים בעצמנו?
אין בפוסט זה כדי לטעון שיש להישאר בכל דייט או להתקדם איתו או להישאר במערכת יחסים שלא טובה לנו. אלא רק לעודד לבוא לתהליכי בניית מערכות יחסים כשאנחנו במערכת יחסים טובה עם עצמנו. מיומנות זו מייצרת גם את המוכנות להתעניין וללמוד באמת את הצד השני ולדעת בטבעיות אם מתאים.
ובנימת החג שבמרכזו חירות וחופש אצטט את -ד"ר לאו בוסקאליה בספרו על אהבה:
"במערכת יחסים אוהבת, האהוב חופשי להיות הוא עצמו – לצחוק איתי, אך לעולם לא עליי; לבכות איתי, אך לעולם לא בגללי; לאהוב את החיים, לאהוב את עצמו, לאהוב להיות נאהב. יחסים כאלה מבוססים על חופש. "

חג חירות חג אביב של התחדשות בפתיחות ה-❤️ לכל אחד ואחת מכם/ן.

תוכן אקורדיון

אחרי החג, ערב טוב והפעם על : "ציפיות לכריות" איך ציפיות משפיעות על מערכות יחסים?
הבנו, בפוסטים הקודמים (ארכיון בתיאור הקבוצה), את הפחדים שלנו שמביאים אותנו להימנעות ממערכת יחסים או חבלה בהם כמו הפחד להיפגע, פחד משליטה, פחד מדחייה ונטישה ועוד. ראינו גם איך הפחדים באים לידי ביטוי התנהגותי בקשר: חשדנות, ריצוי, שתיקה, חקירות, ועוד.
מתחת לפחדים ולהרגלי ההתנהגות, יש בדר"כ ציפיות. לא תמיד הן גלויות ואני רוצה הפעם להתמקד ולהביא אותן למודעות.
מאד טבעי לצפות. לכולנו יש צפיות. במיוחד כאשר קשר מתבסס ויש יותר הכרות ונבנה אמון יש צפייה. יש לנו צפייה לקבל אהבה. יש לנו צפייה שיתמכו בנו בעת משבר. יש לנו צפייה שלא יפגעו בנו. ועוד.
אז מה הבעייתיות בציפיות?
1-ציפיות מבוססות על הנחות. ניקח כמה דוגמאות:
כשאנחנו בריצוי, בניסיון להשמיע ולהתנהג באופן שהצד השני יתלהב ירצה אותי ולא ינטוש. במצב זה במוח שלנו נוצר תהליך שלם, ממוקד בצד שני, של הנחת הנחות: מה "נכון" להגיד. על בסיס מה ההנחות? על בסיס שפת הגוף, הדברים שנאמרו, הטון דיבור, הדעות הקדומות שיש לי וכדומה.
העמדת השני במבחן: התנהגות שכוללת הימנעות מלהגיד מה אני רוצה או לעיתים אף יצירת מצבים המעמידים בפני השני מבחן מה להגיד או לעשות בלי שהוא/היא אפילו יודע/ת זאת. לדוגמא: לבחון כמה זמן עד שמתקשר/ת מהשיחה האחרונה? בציפייה של כמה זמן זה לגיטימי. או לחכות לדקה התשעים ליום החודש/חצי שנה/שנה שיצאנו לדייט ולחכות שהצד השני יגיד משהו או יביא פרח.
אולם האם ההנחות האלו נכונות? והרי הן באות מהמוח הקודח שלי😊 מהאמונות שלי מהאופן בו אני רואה דברים או מבינ/ה סיטואציות. זה לאו דווקא אלו של הצד השני.
האם העובדה שלא התקשר/ה עדיין אומר שלא רוצה? לא אוהב/ת? אולי בשיחה עם הבוס? אולי בסיטואציה שלא ניתן לדבר בפרטיות? אולי נגמרה הסוללה?
אם לא הביא פרח ביום השנה ליציאה שלנו זה אומר שאינו אוהב/ת? לא שמח/ה? אולי הוא/היא סופר/ת אחרת את יום החודש לא מהדייט הראשון אלא מהנשיקה הראשונה? אולי הוא מתבייש/ת או מרגיש/ה לא בטוח/ה איתי או חושש/ת להיפגע?

2-צפייה היא גם ניסיון לא מודע לוודא, לשלוט לכאורה במה קורה בעתיד. אנחנו לא אוהבים אי וודאות. זהו מצב שמכניס אותנו לתחושת איום ולהפעלת מנגנוני הגנה הלחם או ברח. אם אנחנו מצפים, אנחנו מצמצמים את האפשרויות וזה נותן תחושת בטחון. זוהי שאלה של כן /לא. או שהצד השני עמד בצפייה והכל טוב או שלא עמד והמסקנה ברורה וידועה מראש – הוא לא רואה אותי היא לא אוהבת אותי וכדומה.
מכאן שצפיות מצמצמות את שדה הראייה. אם העין מתמקדת עכשיו בעץ, לא נראה ונחוש את גודל היער. אם נתמקד בצפייה ספציפית, לא נוכל לראות מחוות אחרות, אפשרויות אחרות שאולי הן טובות לא פחות.
לדוגמא: אולי השני לא יראה את פח הזבל שצריך לפנות, אבל עשה קניות או קיפל כביסה. אולי כשחזר הביתה לא אמר מילים אוהבות אבל הוא בעצמו עבר יום קשה וזקוק לתמיכה שלי. וכשיש תמיכה לא משנה מאיזה צד, זה מחבר ונותן תחושת אהבה. הצד השני יביע הכרת תודה שזו צורת אהבה והנה קיבלתי אהבה בדרך אחרת.
3-אכזבה: חוויה כואבת כשהצפיות לא מתממשות. אכזבה היא למעשה ביטוי של כעס. כעס שדברים לא קרו כפי שציפיתי. היא מובילה לא מעט לאובדן אמון : כשהצד השני לא עמד בצפייה כלומר לא אמר או ביצע מה שמצופה ממנו, לעיתים נתפסת כ"בגידה" ומכאן הדרך לאובדן אמון חלקה.
4-שתלטנות וחוסר בטחון- חוויה של הצד ממנו מצפים. עצם קיום צפיות מרובות, מתורגמת לשליטה באופן בו אני מתנהג/ת. עלי לעשות כך, להגיד כך, לדעת ש….. . תחושת השליטה מורידה את הבטחון כי כאשר הצפייה היא סמויה ואין איתה בקשה ברורה, אני עלול/ה להיכנס לחרדה האם אמרתי מה שצריך ? עשיתי מה שצריך? החרדה נובעת מהעובדה שהסיכוי לעמוד בצפייה הוא נמוך כי לעולם לא נדע במאה אחוז מה הצפייה מאיתנו אם לא אמרו לנו. לעיתים אף נוצרת חרדה מעצם הידיעה שכנראה יש צפיה ברקע סמויה שאני אמור למלא.
מכל אלה הדרך להידרדרות במערכת היחסים קצרה: כעס אובדן אמון ריבים התרחקות וכך הלאה.
אז צפיות זה טבעי אבל חוסר מודעות להן יכול ליצר הרבה אי הבנות, צמצום אפשרויות ופגיעה ביחסים.
אז בואו נתחיל מלהיות מודעים לצפיות שלנו על ידי הכרת מספר עקרונות עליהם נדבר בפוסט הבא.
ועד אז ערב טוב וסוף שבוע נעים אולי בלי צפיות😊 להיות נוכח ברגע! לזהות האם אני בצפייה? איך זה מרגיש לצפות? האם אני יכולה/ה לוותר על הצפייה? מעניין מה נגלה?

ערב טוב וחזרה קלה לשיגרה😊
נתנו ליום השואה מקום. ואני חוזרת עם "צפיות לכריות" .
מהפוסט הקדום ראינו שהן בנויות על הנחות מתוך תפיסת עולמנו, האמנות הפחדים וההרגלים שלנו והן לאו דווקא של האחר. מכאן, שהן מקור לאי הבנות, ריבים והתרחקות.
ובכל זאת צפיות הן טבעיות במיוחד ככל שמערכת היחסים מתגבשת ונוצרת הכרות עמוקה יותר אחד של השנייה ומתחזק אמון הדדי. אולם גם אז אני מציעה להיות במודעות לצפייה שלנו על איזה הנחה היא יושבת, ולהסכים שיתכן ואינה נכונה או לא זו הכוונה של השני.
אם נקבל שיש מצב שההנחות שלנו שגויות, אם נקבל שכל הנחה מבוססת על האמונה תפיסה האישית שלי בלבד ולכן הצפיות שלנו לא תואמות את המצב או את האחר, יפתח מרווח נשימה. מרווח לנהל תקשורת. ליצר שיח המאפשר לברר: מה הסיטואציה? מה קרה שהוא נכנס הביתה בלי חיוך בלי להפגין קירבה? איך זה שהיא לא רואה שאני מותש? מה באמת קרה שלא התקשר עד עכשיו?
ברור על ידי שאלות וכוונה כנה להקשיב הופכות התרחקות להתקרבות . מאפשרות להגיע להבנה במקום אי הבנה . מאפשרות פשרה והסכמה במקום ריב.
מעצם העובדה שאני מברר או מבררת יש חוויה שאני מתעניין ומתעניינת בצד השני. רק תשומת הלב הזו להבין – מקרבת! וממנה אפשר להבין מה באמת קרה, או לפעמים לגרום לצד השני להבין שפגע ולהתנצל כי הקירבה מייצרת מוכנות להקשיב. מוכנות להקשיב מייצרת קירבה חזרה. והנה אנחנו בלופ חיובי שמקדם יחסים.
הנה כמה עקרונות שהבטחתי בפוסט הקודם שיעזרו לנו להיות מודעים לצפיות ולמקור שלהן:

1-לכל אדם יש מערכת ערכים ואמונות לפיהם הוא חי ופועל. אנחנו נוטים לצפות שיעמדו בסטנדרטים שלנו וכאמור לאו דוקא השני עם אותם סטנדרטים. עבור אחד כשהכיור מלא בכלים צריך להדיח כרגע ולא להשאיר לבוקר. לשני לעומת זאת, אם יש תחושת עייפות זה בסדר גם לחכות לבוקר כשמרגיש ערנות.
2-בדומה, גם כל אחד מפרש סיטואציות מנתח אותן, מבין אותן לאו דוקא כמונו. לדוגמא, אם חזר הביתה מאוחר מהשעה שהבטיח, ניתן לפרש כזלזול וחוסר התחשבות אולם יתכן וזה איחור כתוצאה ממצב לא צפוי ישיבה שהתאחרה ואינה בשליטתי, פקק ועוד.
3-לא מעט מהצפיות מהאחר הן למעשה צפיות מעצמנו. לעיתים הצפייה מהאחר היא מראה עבורנו, האם אנחנו תמיד שמים לב לשני? תמיד אומרים מילות אהבה כשנכנסים הביתה? האם אנחנו שמים לב למה כן עשה הצד השני שאינו מה שציפינו? האם אנחנו עצמנו עומדים בסטנדרטים שאנו דורשים מהאחר?
4–"ואהבת לרעך כמוך"- קבלת השני כאדם אוטונומי בעל אמונות, פחדים, הרגלים, דעות, סטנדרטים שונים משלנו, כמו שהיינו רוצים (מצפים😊 ) שיקבלו אותנו. ומשם נוכל לייצר קשר ממקום מכבד ואוטנטי ,שיאפשר מציאת משותף ובניית משותף או להבחין שאין התאמה וזה לא עבורנו.

אז אלו כלים יש לנו אם נוותר על צפיות?
על כך בפוסטים הבאים ועד אז ערב טוב אולי שוב בהשתדלות להיות בלי צפיות😊 להיות נוכח ברגע! אולי הפעם אני מזהה יותר בקלות את הצפייה? אולי אפילו מחייך לעצמי ומחייך ומחייכת לעצמי שקלטתי אותה?

היום אני רוצה לדבר על מה כן! מה כן באהבה ומערכות יחסים!
מערכות יחסים משמעותיות מנבאות בריאות הגוף והנפש. הפחד מפגיעה ונטישה יוצרים הרגל של הימנעות וצפיות טבעיות לנו אך גם מקור לאי הבנות והתרחקות.
אחרי כל זה (הכל בארכיון) מה זה כן? איך כן?. נתחיל מהגישה לפני שנציע כלים ספציפיים.
בניית מערכת יחסים משמעותית זה כמו מסע ומסע הוא תהליך.
אין מטרה סופית או תחנה סופית. גם לא חתונה או לידה שכשנגיע סיימנו את הדרך או הגענו לנחלה. זהו תהליך לאו דווקא מסלול מנקודה לנקודה. הוא יכול להיות גם במעגלים כמו ספירלה.
יש הרבה תחנות ביניים חלקן משמעותיות כמו חתונה או לידה, שינוי או משבר. גם הן עדיין בדרך. חלק מהתחנות חוזרות בשינוי אדרת.
הדרך עצמה היא שמייצרת את המשמעות ביחסים. כל אבן פרח ריח משוכה או בלתי צפוי הם הזדמנות לחיזוק ובניית הקשר.
מערכת יחסים אינה 1+1=2. מערכת היחסים היא יצירת ישות נוספת שנוצרת ממה שכל אחד מביא אליה, ממה שכל אחד תורם לבנייתה, ממה שיוצרים מחדש יחד שלא שלי או שלו או שלה.
זה דורש מאיתנו להיות נוכחים בכל אירוע ותחנה. בכל סבוב ועיקול.
וזה דורש השקעה!
עלינו לדשן, להשקות, לשתול ולגדל אותה כמו גינה. יש רגעים שנגלה את הריחות והצבעים ונהנה מהם יחד. נחליט אלו פרחים מתאימים לנו ואיזה עץ לשתול בה. לפעמים נגלה בהפתעה פרח או שיח שגדל פרא. נצלם למזכרת רגעים מרגשים בה.
לעיתים יש טפילים ועלינו לרסס או לעשב אותה. לעיתים יש סערה ונאלץ למצוא דרך להגן זה על זה. יתכן ונמצא שאחריה יהיו פרחים או עצים שיפגעו ובאהבה נתגייס "לרפא" אותה, לרענן את הגינה, להפוך את האדמה, לשתול בה צמחים חדשים ולהנות מצמיחתה שאפילו תהיה יפה יותר.
וכדי שהגינה המשותפת תמשיך לפרוח לא נשכח לטפל בעצמנו בגינה הפרטית שלנו, לגדל אותה שתוכל לתרום ולהרתם. מערכת היחסים עם עצמי חשובה כשלעצמה ולמערכת היחסים עם האחר.
ההשקעה במערכות היחסים שלנו היא גישה.
גישה המאפשרת יחסים משמעותיים.
באילו כלים? על כך ביום חמישי.

והערב עדיין על מערכות יחסי משמעותיות. הבטחתי כלים כדי לדשן להשקות ולגדל את ה"גינה" המשותפת הזו שנקראת מערכת יחסים.
יצאנו מיום העצמאות וזו הזדמנות להתייחס לעצמאות מול תלות במערכת יחסים. אני שומעת לא מעט את החשש להיות תלוי ותלויה בבן בת הזוג. את המאמץ לשמור על עצמנו עצמאיים במערכת היחסים.
אז עוד פוסט להרחיב בו על הגישה והעקרונות לפני הכלים.

מערכת יחסים נהיית משמעותית כשנוצר אמון שמאפשר לסמוך זה על זו.
וכן. עצמאות אישית היא חשובה לנו כדי לקדם את עצמנו במסע האישי שלנו ולא פחות חשובה בבניית מערכות היחסים שלנו. אולם האם העצמאות זה אומר להפריד את עצמי? האם תלות אומר שוויתרתי על עצמי?
אולי זה איזון עדין בין עצמאות לתלות ואולי אפילו יש קשר בין שניהם להצלחת מערכת יחסים.
המלחמה על עצמאות עלולה להפריד ולהרחיק אותנו. הגינה שלי והגינה שלו או שלה. אם נטפח את שלנו להיות גינה בפני עצמה איך תיווצר הגינה המשותפת?
גינה משותפת מעלה צורך לשיתוף פעולה. שת"פ מפגיש צרכים רצונות פחדים ויכולות של השני שהן בדר"כ אינן זהות לאלו שלנו. אם אחד אלרגי לפרח מסוים אז כנראה לא נבחר בו.
יחד עם זאת ללא עצמאות מה נתרום למקום המשותף שלנו? איך נרגיש שייכים אם לא נביא את עצמנו העצמאי לידי ביטוי?

אנסה להדגים איך עצמאות ותלות קשורים זה בזה באמצעות ריקוד זוגי שכשהכרתי אותו הוקסמתי מכוחו האימוני להבין מערכות יחסים: בריקוד הזוגי הקשר בין השניים נוצר ע"י אנרגיה ותקשורת לא מילולית שעוברת מהאחד לשני. כל צד מחזיק את עצמו ואת האנרגיה שלו (עצמאות) כדי שהשני יוכל להרגיש אותה, ורק כך ניתן להעביר את האנרגיה לשני ה"תלוי" בה כדי להבין לאיזה כיוון להתקדם בריקוד ומה מצב הפרטנר/ית שלו.
לתלות יש מקום לצד העצמאות בשני אופנים:
1-ליצור ערך מוסף כך ש 1+1 הוא יותר מ 2. שתי ישויות עצמאיות שמאפשרות לייצר "וואאוו".
ליצר תנועה כמו הפלה בריקוד או פירמידה אתלטית מתאפשרת מהמוכנות של האחד להיות תלוי בשני. אם אחד זז הפירמידה מתפרקת. אם הגבר לא מחזיק את בת הזוג בהפלה היא נופלת.
מצד שני אם אין "עצמאות" של כל אחד בפירמידה -הכוח הפרטי /הליבה של כל אחד שמחזיק את עצמו, האחר לא יוכל להחזיק מעמד.
2- להיעזר ולהישען כשאחד זקוק לעזרה. אני מוצאת לא מעט את הקושי לבקש. הבקשה נותנת לנו חוויה של חולשה ותלות. מערכת יחסים משמעותית מבוססת אמון, אפשרת לבקש להישען. החיים מזמנים לנו גם אתגרים, משברים, חס וחלילה חולי ופציעה. שם זה המקום להישען לבקש עזרה. אנו זקוקים לה מדי פעם, כמו קביים עד שנתחזק נחלים נמצא פתרון שיבוא מה"עצמאות" האישית שלנו.

עד לפרסום הבא משאירה לכם ולכן את הזמן לבדוק איפה אתם/ן בין עצמאות לתלות? מה האמונה לגבי תלות? האם קשה לנו לבקש? ונכיר בפרסום הבא כמה כלים בסיסיים לבנות את האמון ולהשקיע במערכת יחסים שתוכל להיות משמעותית.

היום נדבר על כלים. כלים שיכולים לסייע לנו למצוא זוגיות, לפתח קשר, לשמור עליו ולפתח אותו. לבסס מערכת יחסים משמעותית שנתרמת מכל אחד ויוצרת משהו משותף שנמצאת בתנועה של התפתחות.
משהו שמשקיעים בו משתבח😊

1- התעניינות ותשומת לב: להתעניין בשני בכנות ומכל הלב. בעידן הפלטפורמות של הכרויות יש הרבה מפגשים עם רשימת מאפיינים ודרישות. שלב שבו לעיתים אנחנו נמנעים בשל פחדים שדברנו עליהם: הפחד מדחייה הפחד לא להיות מספיק טוב ועוד. פחדים שמביאים אותנו לעיתים להיות בשתיקה או לתחקר ולראיין מה שלשני הצדדים נותן חוויה לא נעימה ולא מחברת.

מציעה להפוך את המפגש למפגש הכרות ולא "דייט" במובן הקלאסי של חיפוש אחר בן זוג. זה ממקד בלהכיר במקום לבחון. בלהתעניין במקום לתחקר. בללמוד במקום להצליח במבחן. זה משחרר כל כך הרבה לחץ על הצורך להעז .
התעניינות זה לשאול, להקשיב להתעניין במה שנאמר לשתף ולאפשר לצד השני גם מקום להתעניין. התעניינות נותנת חוויה שרואים אותי. חוויה מקרבת.
גם פרקטית ההתעניינות הכנה מלמדת יותר על הצד השני מתחקיר או העמדת מבחנים או שתיקה. ויתכן וזה ממש לא מתאים. ויתכן שיש ממש קליק ממנו רוצים להמשיך אבל גם יתכן וזה רב המקרים זה לא ברור ואולי שווה לתת הזדמנות כי התעניינות והכרות לוקחת זמן וזמן מאפשר לבנות בטחון לצור פתיחות והנה תנועה.

בקשר שכבר בהתהוות, להתעניינות יש משקל דומה. היא מאפשרת להכיר יותר לעומק. לפתח בטחון של האחד בשני של אכפתיות שיש על מי לסמוך. ללמוד צרכים של השני ולהיות שם בשבילו. זה מחזק בטחון ואמון שהם יסודות מערכת היחסים המשמעותית.

2- קבלה: לקבל את השני כמו שהוא זה לא פשוט בכלל. זה נתפס בעיננו כהשלמה הנצחה או הסכמה למשהו (אמירה התנהגות הרגל וכדומה) שאולי לא מתאים לנו. אני רוצה לסדוק את המיתוס הזה. קבלה היא רק כדי לדעת איפה נמצא השני שאמר או התנהג בצורה מסויית.
אם נקבל רק אז יפתח שיח אמיתי. אם אנחנו לא מקבלים השיח עובר למסלול של שיפוטיות וביקורת שהיא בדר"כ מובילה להתגוננות בדרך של שתיקה הסתגרות או התקפה. אף אחד מאלה לא מקדם הבנה פשרה הסכמה. רק ההתקרבות, ההבנה ההדדית מה כל אחד מתכוון /צריך/ רוצה מאפשר לפתח שיח למצוא את דרך האמצע, שכל אחד יכול לחיות איתה. וגם אם לא נמצא כזה ועולה שאין פה דרך שמתאימה, אפשר להחליט שלא מתאים ממקום מכבד שהופך את זה ליותר נעים ומלמד. מלמד למערכת היחסים הבאה וזה רווח נקי!

3- הקשבה: מה סה"כ צריך בן אדם כדי לחיות? 😊 בסופו של דבר כולנו רוצים אהבה להרגיש אהובים שרואים אותנו מקבלים אותנו. להרגיש שייכות. כשרואים ומקבלים אותנו יש בנו יותר רכות יותר חמלה יותר מוכנות להתאמץ גם עבור הצד השני גם כשיש פער אי הסכמה או ריב. ואיך רואים זה את זו? בהקשבה אמיתית. לא רק לשמוע מה נאמר אלא להקשיב באמת מתוך התעניינות .

4- תקשורת: להתעניין לשאול להקשיב ולקבל – כל אלה הם אבני יסוד של תקשורת בונה ומקרבת. תקשורת כזו מאפשרת להבין וללמוד. מתוך הלמידה, לאו דווקא הסכמה, עולות אפשרויות נוספות מאלו של האשמה או ריב או צדקנות. תקשורת באה לידי ביטוי מילולי גופני ואנרגייתי.

אפשר להעביר זלזול רק במבט. אפשר להראות הקשבה עם העיניים. אפשר לדבר בתוקפנות או באסרטיביות. אפשר לדבר רק על עצמנו ואפשר גם לשאול ולהתעניין בשני. אפשר לדבר בגוף שני "את/ה כך וכך" או לדבר בגוף ראשון "אני מרגיש /מרגישה פגועה מכך וכך". לפעמים אין צורך לדבר עדיף לחבק.
תקשורת יכולה להרחיק או לקרב. תקשורת זה נושא רחב שמאמינה עוד אכנס אליו בקבוצה שלנו.

נושא אהבה ומערכות יחסים לא סתם מעסיק אותנו כל כך, מפעיל ומשפיע עלינו. ולפני שנעבור לנושא הבא שבחרתם /ן – שינוי הרגלים, אני רוצה לסגור את נושא מערכות היחסים בהזמנה להתחיל ליישם לתרגל ולהתאמן בבניית מערכת יחסים עם עצמי. באהבה עם עצמי.
הזוגיות עם עצמי נחוצה כדי ליצר מערכות יחסים עם האחר. ואני רוצה לציין כמה כלים או נקודות לתשומת לב שכל אחד ואחת יכולים לנסות ולתרגל:
1- להתעניין בעצמי ברמת הטיפול בעצמי. האם אני בתשומת לב לתזונה בריאה עבורי? האם אני בתנועה ופעילות גופנית? האם אני מיצר ומייצרת סביבת שינה טובה לי? האם אני מטפל/ת בעצמי ברמה רגשית? האם אני ממלא/ת את עצמי בהתפתחות ולמידה?
2- כוונה- לא תמיד יש לנו בהירות לגבי המטרות והיעדים שלנו. אולם יכולה להיות לנו כוונה. כוונה לאהוב. כוונה לפתח מערכת יחסים משמעותית. כוונה יוצרת אנרגיה בכיוון מסוים. אם אין כוונה האנרגיה מפוזרת. כשיש כוונה יש סיכוי יותר גבוה שהבחירות שלנו יהיו מתאימות יותר ומקדמות יותר. מי שרץ אולי שם לב לזה. כשאנחנו רצים ללא כוונה הגוף כבד יותר בריצה. כשמלמדים ריצה מלמדים להטות את הגוף טיפה קדימה מהליבה/מהבטן וכך הרגלים באות אחרי הגוף באופן טבעי יותר בקלות. זה קורה כי ההטיה היא יצירת כיוון והרגליים הולכות אחרי האנרגיה הזו. יכולים לנסות😊
3- לבוא מאהבה: מאתגר למדי. לבוא מאהבה אין הכוונה שאני אוהב כל מה שקורה, או מרוצה ממצבי, או שמח על מה שהכעיס או פגע בי. לבוא מאהבה זה לבוא ברכות לאותו מצב. לבוא באמונה שזה לא מלחמה אלא מציאות שאפשר ללמוד ממנה. לבוא בחמלה כי אנחנו לא מושלמים.
אהבה מייצרת אהבה. וזה פותח יותר אפשרויות לראות את המציאות ובכך לייצר עוד הזדמנויות ופתרונות.
4- גבולות: החיים בעידן ה"חופש" שהכול בשפע הכול אפשרי מבלבלת לא מעט. אם הכול אפשרי אז אין גבולות. אם אפשר להשיג אותי בכל שעה כי זה אפשרי בעידן הדיגיטלי הסמארט פון וכו, אז אני אענה בכל זמן. אם הכול בשפע אז אולי יש יותר טוב, למה להתחייב? אהבה עצמית נוצרת דווקא מלשים גבולות. לא לקחת עבודה שלא מתאימה לי. לא לענות לשיחה אם אני לא פנוי/ה כרגע. הגבולות מייצרים כבוד לצרכים שלי, לזמן שלי. העדר גבולות לעומת זה מביא אותי להתשה ותסכול.
5-מודעות-כלי עוצמתי לחיים. המודעות מאפשרת לי להכיר את עצמי, את הרגשות הפחדים הרצונות השאיפות שלי. ההכרות, ההתעניינות כפי שאמרנו, היא הבסיס לבניית מערכת יחסים.

מזמינה אתכם ואתכן, לתת השבוע פוקוס על מערכת היחסים הפרטית שלכם, הזוגית עם עצמכם. להיות מודעים כדי להכיר, לבדוק באלו גבולות אתם ואתן מתנהלים/ות, לבוא מאהבה ומכוונה של מערכת יחסים משמעותית עם עצמי עם האחר עם ההורים עם החיים.

יום ביומו אנחנו מבצעים הרבה פעילויות ונראה כאילו הן כתוצאה מתהליך קבלת החלטות מודעת ומובנית אבל למעשה הן הרגלים!
חלק מההרגלים נראים קטנים ולא מאד חשובים, אולם ההרגלים במצטבר מיצרים השפעה משמעותית על חיינו, הבריאות שלנו הכישורים שלנו מצבנו הכלכלי האישי הזוגי וכדומה.
רבים מההרגלים נוצרים בילדות מלמידה או חוויה או אירוע. לדוגמא: צחצוח שיניים לפני השינה ובקימה. כלב נובח מעלה רגש של פחד, במיוחד אם בסביבה הורה שמביע פחד, מהווה סימן לפעולת התרחקות/בריחה וכך מתקבע הרגל לפחד מכלבים. סביבה ביקורתית שמייצרת הרגל של הימנעות כדי להימנע מכאב של טעות.
אז מה זה הרגל? לפי צארלס דוהיג בספרו "כוחו של הרגל" הרגל בנוי משלושה שלבים שמיצרים לולאה שחוזרת על עצמה, מה שהופך את ההתנהגות /פעולה להרגל.
שלב הסימן- סימן שמהווה את הטריגר המפעיל.
שלב הרוטינה- הפעולה עצמה
שלב התגמול-מה שיוצא לנו מהפעולה /הסיבה בגינה מבוצעת הפעולה וזה מה שמיצר למוח את הרצון לזכור אותה.
יש המוסיפים שלב הרגש כמיהה או פחד לפני הפעולה.
בשנות ה-90 מחקר שנערך ב MIT על עכברים שפך אור על אופן פעולת ההרגל. העכברים היו צריכים למצוא את הדרך לקוביית שוקולד במבוך. מעקב אחר הפעילות המוחית שלהם בפעם הראשונה הראה פעילות מוחית מאד גבוהה. אולם בפעמים הבאות כאשר העכברים כבר למדו היכן השוקולד הפעילות פחתה. זה מעיד על אפשרות המוח לבצע משימות ביעילות ובחסכון אנרגייתי. דמיינו שכל פעולה כמו להרים רגל כדי לעלות מדרגה, לקחת כוס למלא מים ועוד תהיה כרוכה במחשבה תכנון בדיקת מידע אפשרויות ובחירה מודעת. זה מאד לא יעיל ומעייף.
ההרגלים הופכים לאוטומטים כך שאין יותר צורך לחשוב לתכנן לנתח את המצב המוח שולף פעולה מתוך הניסיון וההקשרים שלמד. מהיר יעיל וחסכוני. הוא גם נוח ומיצר שיגרה מה שנותן לנו חווית וודאות ובטחון.
אז מה מביא אותנו לרצון לשנות הרגלים? והאם הרגלים שמוטמעים בנו כאמור שנים רבות מילדות ניתן בכלל לשנות?
אשמח לשיתוף שלכם ושלכן: איך הרגלים נתפסים בעיניכם בשאלון שכאן למטה, ונמשיך משם בפרסום הקרוב🙏🏽

שמחתי לעקוב אחר השאלון ולגלות כמה אמונה יש פה בקבוצה ביכולת לשנות הרגלים, שאפו
ונתחיל מהסוף, אכן ניתן לשנות הרגל, הרגל זה לא גנטי! הוא תוצר ולכן ניתן להשפיע עליו ולצור הרגלים חדשים. לפני שנצלול לכלים וטיפים רוצה להתייחס לשאר האופציות בשאלון.
לא ניתן או לא בטוח שניתן לשנות הרגלים: הספק הזה לא מהדהד סתם. על אף שהניסיון מעיד שניתן לשנות הרגלים לא תמיד זה קל ולא תמיד באמת נמחק הרגל מהמיינד שלנו. לעיתים ההרגל של הפעולה או האמונה טבוע בנו ממקור כל כך קדום בילדות, עד שהוא נרשם ממש בגוף. זה לא אומר שלא ניתן לשנות אותו אלא שעלינו לקבל שלא בהכרח נמחק אותו!.
אם נגלה אותו בין השכבות הרגשיות, נזהה אותו ונוכל לשיים מהו. עצם זה שהוא עלה מהתת מודע למודע וקיבל הגדרה, מאפשר לנו לנהל אותו טוב יותר והתרגול יכול להקפיץ באחוזים גבוהים את ההצלחה לנהל אותו גם כשעולה בזמן אמת. יהיו גם פעמים שכנראה לא נצליח בעקר כשהטריגר חזק מדי או כשאנחנו ברגע חלש בסיטואציה מסוימת שלא מאפשרת לנו להתגייס עם המודעות והכלים שרכשנו.
אופציה נוספת בשאלון הייתה "לא צריך לשנות". אופציה שבאופן גורף לא נבחרה. אני מניחה שכשאנחנו מדברים על שינוי הרגלים אנחנו ממוקדים בהרגלים שלא טובים לנו תוקעים אותנו. לכן האופציה "לא צריך" לא מתאימה.
אולם בהסתכלות רחבה יותר, אני בטוחה שלכל אחד ואחת כאן יש גם הרגלים טובים, שכדאי ורצוי אפילו לשמר ולתחזק ולכן לא מעט פעמים לא צריך לשנות אותם. לדוגמא הרגלי נימוסים כמו לומר תודה שלום בבקשה. הרגלי היגיינה כמו צחצוח שיניים או מקלחת, הרגל להגיע בזמן לפגישות, הרגל לרשום משימות ועוד.

נחזור להרגלים שכן רוצים לשנות וכבר בפוסט הזה מופיע השלב הראשון בתהליך שינוי הרגל והוא שלב הגילוי הזיהוי והשיום של ההרגל שלא משרת אותנו יותר. כדי לגלות הרגל עלינו לתת תשומת לב ולתאר אותו.
בפרסומים הבא אמשיך לשלבים הבאים /כלים וטיפים שיכולים לסייע לנו לשנות את ההרגל שזיהינו והגדרנו לעצמנו.
עד אז מזמינה אתכם לתת תשומת לב לזהות הרגלים לבדוק אם זה הרגל תומך או תוקע שאותו רוצים ורוצות לשנות . אני מצרפת שאלון של הצעות להרגלים ואשמח שתסמנו ותשתפו בשלושה הרגלים עיקריים שברצונכם לשנות. זו רק רשימה מוצעת והרגלים שלא רשומים כאן רשמו לעצמכם.

סוף שבוע רגוע של שלום בתוכנו ❣️ובעולם! ו

השאלון למעשה היה שלב הזיהוי בתהליך של שינוי הרגלים. אם לא נזהה את ההרגל לא נוכל לשנות אותו. מצד שני זה כל הרעיון בהרגל, שהוא אוטומטי ולא חושבים עליו ולא מזהים אותו, זה מה שהופך אותו ליעיל. אז איך נדע אם לזהות? כשמשהו לא עובד לנו לא נוח לנו זה סימן שכדאי להפנות תשומת לב ולזהות מה ההרגל שמניע.
הערב נמשיך משלב הזיהוי, לכלים וטיפים ליצירת שינוי הרגלים. תוך כדי ובהמשך ספציפית, אתייחס כדוגמאות לאלו שעלו בשאלון במקומות הראשונים: מסכים, שתיקה, בריאות, ריצוי וביקורתיות.
נתחיל:
הנטייה לשנות הרגל היא לשנות את הפעולה על ידי משמעת עצמית. זה עובד עד גבול מסויים. גבול היכולת לעמוד במשמעת לאורך זמן. דוגמא קלאסית – חדר כושר.
לכן אחד הכלים לשינוי הרגלים הוא לטפל כאמור ב"כוחו של הרגל" הספר שהזכרתי בפרסום הקודם, בשלב הסימן – שלב הטריגר שמפעיל את ההרגל.
במידה וברצוננו ליצר הרגל נדאג שיהיה הרבה מהסימן שמניע לאותו הרגל ויהיה נגיש לנו. לדוגמא אם ברצוננו לאכול יותר פירות נפזר במקרר, בשולחן האוכל קערות מפתות של פירות ובכך נגדיל את הסיכוי לאכול מהם. או אם ברצוננו לעשות יוגה באופן סדיר, נמצא סטודיו שנגיש וקרוב אלינו.
לעומת זאת אם ברצוננו להוציא הרגל שלא טוב לנו ולא משרת אותנו , ננסה דווקא להקטין אליו את הנגישות. לדוגמא אם ההרגל שאני רוצה לשנות זה פייסבוק בזמן עבודה כי זה מפריע לי להתרכז ומסיח את דעתי, לא אשאיר מסך פתוח על פייסבוק, ארחיק את מכשיר הנייד משולחן העבודה לזמן קצוב שמאפשר עבודה. זמן קצוב כדי לא לייצר לחץ גדול מדי שמהווה בעצמו סימן להרגל.

עד הטיפ הבא, בואו נתרגל😊
מזמינה כל אחד ואחת מכם/ן, לקחת הרגל אחד שבחרתם/ן, לזהות מה הטריגר שמפעיל אותו שמקל עליכם/ן לפעול על פיו, ואותו נסו להרחיק שיהיה פחות נגיש.

שינוי הרגלים הוא תהליך לא פשוט. הרגל הוא התנהגות אוטומטית מעצם הגדרתו אז כדי לשנותו עלינו לזהות אותו ולהעלות אותו למודע. אחרי שזיהינו נתתי בפרסום הקודם טיפ ראשון, שהתייחס לשלב הראשון של יצירת ההרגל- הטריגר. ראינו כיצד ניתן להרחיק אותו ולהפוך אותו לפחות נגיש אם ברצוננו לשנות הרגל שלא מתאים לנו או דווקא להנגיש כדי להטמיע הרגל חדש.
מקווה שניסיתם🙏🏽 רק חשוב לי להדגיש לא לצפות שזה יצליח אלא להיות בכוונה. הכוונה מייצרת תנועה. התנסות מייצרת למידה, למידה מייצרת התקדמות, התקדמות נותנת תחושת הצלחה, והצלחה נהית אפשרית עד שההרגל משתנה או נוצר. שינוי הרגל דורש סבלנות והתמדה!
היום ננסה עוד כיוון לעבוד עם הרגלים. נתמקד רגע ביצירת הרגל חדש שאני רוצה בו. כאמור לבנות רק על התגייסות ומשמעת עצמית לאורך זמן זה מעייף. איך עוד אפשר להקל על עצמנו להרגל חדש ?
סנדול!
לסנדל את עצמי זה למעשה ליצר סביבה שבא יהיה לי קשה מאד לא לבצע את ההרגל שאני רוצה. נסביר בדוגמאות:
כושר. יש בנו רצון לשמור על כושר להתמיד בפעילות ספורטיבית לבריאות הגוף והנפש. כדי לצאת כמה פעמים בשבוע נניח להליכה זו התגייסות ומשמעת. לעומת זה אם נקבע עם חבר או חברה שבשעה שמונה בערב נפגש בגינה להליכה משותפת סנדלתי את עצמי. יש סיכוי שלא יהיה לי נעים להבריז וזו מוטיבציה להגיע.
ללמוד למבחן: רוצה ללמוד מספיק זמן מראש ולא לדחות לרגע האחרון. לבד קשה להושיב א תעצמנו ללמוד. אפשר לסנדל על ידי יצירת קבוצת למוד ובכך המחויבות לקבוצה מסנדלת אותנו. אופציה אחרת לקבוע ללמוד עם משהו שצריך עזרה ואני יכול לעזור לו/לה. יצרנו סנדול של מחויבות אישית למשהו שבונה עלינו.
רוצה לסגל לעצמי לקום מוקדם יותר ולא להימרח במיטה. אחנה את הרכב במקום אסור שאפשר לחנות בו בתנאי שמזיזים את הרכב עד שמונה וחצי בבוקר. מוכר מניחה לפחות לתל אביבים שביניכם😊 זה סנדול. אם לא אזיז את הרכב יש סיכוי טוב שהרכב ייגרר וזה מחיר גבוה שהרצון להימנע ממנו יגרום לי לקום. כשכבר קמתי, התלבשתי לצאת להזיז את הרכב – התעוררתי כבר והסיכוי שכבר אתחיל את היום, גדל משמעותית.
חסכון: הרגל לחסוך כסף בצד למטרות שאינן שוטפות כמו טיול, רכב וכדומה. סנדול יכול להיות ביצוע הוראת קבע מהחשבון של סכום קבוע לחסכון. החסכון נהיה אוטומטי ומיצר עובדה קבועה שתומכת את ההרגל שאני רוצה כך שהסיכוי לבצע פעולת ביטול קטנה יותר.
יחד עם זאת, הסנדול אינו פתרון של קסם. כדי שבאמת יעבוד יש צורך בחזרות ועוד חזרות עד להטמעת ההרגל.
כמו ילדים😊 איך הם לומדים? חוזרים על דברים שוב ושוב.
רוצים רוצות לנסות? הגדירו הרגל חדש ותמציאו לו סנדול, ואולי זה יעבוד גם לכם ולכן😊
בסבלנות!

ערב טוב🌟 ועדיין בהרגלים😊. למדנו את שלבי היוצרות ההרגל משלב הטריגר, רגש, רוטינה (הפעולה) ותגמול והבנו איך הוא הופך לאוטומט. מכאן ששינוי מתחיל במודעות, בגילוי וזיהוי ההרגל. בפרסומים האחרונים הצגתי שני טיפים מרכזיים לשינוי הרגל או הטמעת הרגל חדש: הראשון התמקד בטריגר: יצירתיות בהרחקת טריגר שמפעיל הרגל שברצוננו לשנות. או הנגשת טריגר שיעודד הרגל חדש. והטיפ השני היה סנדול. יצירת התחייבות שמדרבנת לעשייה/רוטינה לקרות.
יש עוד טיפים, אולם הפעם אני רוצה לדבר על חוויה שאני שומעת הרבה לגבי הרגלים ואוטומטים. וזה הרגל עקשן!!!!!
חוויה שגם הניסיון לשנות להחליף בהרגל חדש לא מצליח להיטמע. איך זה קורה?
אפשרות אחת כשאנחנו לא ממש מזהים במדוייק את ההרגל. אנחנו ליד אבל לא מדוייק ואז הטיפים לא עובדים. לדוגמא: אם מדובר בהרגל לתזונה, יתכן וההרגל אינו לאכול לא בריא אלא לאכול הרבה מדי. אולי ההרגל מתקשר לאירוע מסויים כמו מועד משכורת או שינויים פיסיים/הורמונלים. הדיוק מאפשר להגדיר טוב יותר את מה שארחיק או אנגיש לעצמי כדי לשנות אותו.
אפשרות שנייה: העדר קבלה. זיהינו הרגל אולם יש בנו התנגדות להכיר בו. "אני לא ביקורתי/ת" או "שתלטן/נית". סה"כ להכיר בהרגל לא תמיד זו חוויה נעימה. מה שרואים במראה לא מחמיא ויש בנו חלק שהודף. אז גם אם ננסה לשנות או להטמיע אחר, אם יש בנו התנגדות להכיר שזה בכלל אוטומט, לא באמת נשקיע בתהליך השינוי.
ועוד אופציה זה שהרגלים לא נוצרים במקריות. לא מעט פעמים הרגל הוא מנגנון הגנה ומשרת משהו אחר סמוי שהצורך בו גדול כל כך שההרגל עונה עליו ולא נרצה לוותר על ה"רווח" . לדוגמא הרגל של שתיקה כדי להימנע מכאב של דחייה או מבוכה. הרגל התזונה שעלה באפשרות הראשונה יכול להיות שדייקנו להרגל של כמות האוכל אולם יתכן וזהו מנגנון הגנה לתחושת אכזבה או צורך למלא חסר.
הרגלים עקשנים, גם אותם ניתן לשנות או לכל הפחות לווסת. אלא שלא תמיד אפשר לבד לזהות במדוייק את ההרגל, להבין את ההתנגדות ולגלות מה הצורך שהוא משרת. בפרסום הבא אדגים על הרגלים מובילים שבחרתם בשאלון.
כשאנחנו בתשומת לב לעצמנו אנחנו יכולים להרגיש אם כשההרגל קורה אנחנו בטוב איתו או שחווים אי נוחות אי נעימות ותסכול. במקרה כזה הצעד הראשון הוא להקשיב מה ההרגל מיצר עבורנו איזו חוויה, ללמוד את עצמנו בפתיחות וכנות ולקחת צעד להיעזר❣️.

ערב טוב🌟
ההרגל שזכה במקום הראשון בשאלון היה המסכים נייד מחשב וטלויזיה.
בעידן הטכנולוגי שקיבל תאוצה הפך אותם לחלק אינטגראלי מחיינו כמעט אפשר לומר חלק מגופנו.
הטכנולוגיה הביאה איתה הרבה התקדמות , נגישות מידע ושירותים יעילים כך שיש יתרונות למסכים.
ויחד עם זאת נולדה התופעה של התמכרות למסכים שמביאה איתה לפי מחקרים רבים לפגיעה בבריאותנו הפיסית והנפשית כגון: נמצא קשר לחרדה, חווית החמצה, קשב וריכוז ירידה בהערכה עצמית יכולת יצירת אינטימיות ועוד.
מה קורה מאחורי ההרגל של טלויזיה או סמארטפון?
1- הסחת דעת כמו סרט .
מדי פעם זה טוב משחרר מיום עמוס או טרדה יומית מעין פאוזה -הפסקה. אבל כשאין איזון הסחת הדעת באה כדי להמנע מלהרגיש רגשות לא נעימים. לטווח הקצר זה אולי מפיג כאב אולם הכאב לא נעלם רק מתעצם בתוכנו והפתרון הוא בלזהות אותו לקבל אותו ולטפל בו בליווי.
2- המסכים מציפים בכל כך הרבה אפשרויות ומידע שיכול בהחלט לעזור אולם ריבוי האפשרויות מייצר חווית החמצה שאם אבחר א פספסתי הרבה אחרים.
3- המסכים מיצרים פלטפורמה להשוואה תמידית שעלולה לפגוע בערך עצמי ב המנעות חברתית וכדומה.

המטרה אינה להתנתק ממסכים אלא ללמוד לאזן בין צריכה אפקטיבית לבין התמכרות.
זו עבודה מאתגרת של שינוי הרגלים על ידי הטיפים שהכרנו ולעיתים עבודה רגשית להבין איפה המסך פוגש אותנו .
אז ברוח חג בשבועות
״הקוצרים בדמעה, ברינה יקצורו״
העבודה משתלמת ותביא איתה ויסות רגשי הרגלים מאוזנים ומקדמים.
ועד הפעם הבאה מאחלת חג שבועות שמח נעים טעים בהשתדלות להיות נוכח שם בלי הנייד.
לחוות את המשפחה ,עוגת הגבינה בנוכחות של הרגע הזה בהנאה🍰❣️

ערב טוב🌟
שתיקה.
הרגל שנבחר במקום השני בשאלון ההרגלים שלנו. וגם כאן שתיקה אינה הרגל "רע". יש מקום לא מעט בחיינו לשתיקה. אלא שהפעם אני מתייחסת לשתיקה כהרגל קבוע ומתמשך . שתיקה שמופיעה בכל מני מצבים כגון:
בחברת אנשים/חברים , כשמתנהלת שיחה ולא מעט מוצאים ומוצאות את עצמם/ן בהימנעות להשתתף אלא אם פנו ישירות.
או בדייט שהנטייה היא לענות בקצרה על שאלות. שורה תחתונה. ואז השיחה נחתכת נעצרת, ולא מתפתחת. תופעה מוכרת שאני פוגשת רבות באימונים וסדנאות.
במקרה, פגשתי בחור צעיר שדיבר על השתיקה וזו הייתה הרמה להנחתה בהקשר להרגל השתיקה.
והנה תקציר השיחה:
הבחור: אני לא מוצא את עצמי מתעניין במה שאחרים אומרים, ולא שואל שום דבר.
אני: מה זה אומר עבורך להתעניין ולשאול?
הבחור: אממממ….. סקרנות
אני: מההכרות שלנו לא בטוחה שאתה לא סקרן
הבחור: 😊 (צחוק)
אני: אז מה באמת מונע ממך להתעניין?
הבחור: 🤔 לא בטוח שמתעניינים באותו דבר שאני מתעניין בו, שיתעניינו במה שיש לי להגיד או בי.

מה למדנו?
השתיקה היא גם סוג של הגנה כשיש לנו חשש/חוסר בטחון. בדוגמא הזו חוסר האמונה שיש לנו משהו מעניין לומר, שאנחנו מעניינים.
אז מציעה לפני הכל לזהות: מה מונע ממני להתעניין? לדבר לשאול?
ואת מה שמגלים ומגלות לחבק, לנשום לתוכו, להכיל בחמלה, להרחיב את הלב לילד ולילדה הפנימית שיגדל. לב רחב מרכך ופותח אפשרויות. זהו תהליך ומסע אישי, ויש הרבה צורות ליווי להסתייע בהן.
המשך שבוע טוב של הרחבת הלב לילד ולילדה השותקים בהרבה סבלנות❣️

ונחזור להרגלים😊
במקומות הבאים בשאלון "זכו" הרגל הריצוי שכבר דברנו עליו בקבוצה והרגל הבריאות. אתמקד בהרגל הבריאות בתוכו יכללו הרגלי תזונה, ספורט/תנועה, שינה, סטרס, עישון וכדומה.
ניתן לזהות פתרונות רבים שמוצעים לנו.. פתרונות כמו ידע, סדנאות, מטפלים, דיאטות שונות, תרגילי ספורט ועוד. אולם הם לא בהכרח מיצרים את התוצאה הרצויה.
ניקח לדוגמא את התזונה: רובנו יודעים כבר לזהות אוכל לא בריא לעומת אוכל בריא. יש ידע רב ונגיש בתחום. יש הבנה ויש אפילו כוח רצון. רובנו חשופים לאזהרות שלא לומר איומים על הנזקים שיכולים לקרות בהינתן תזונה לא בריאה. אנחנו יותר ויותר מודעים לבריאות והשפעת התזונה על הבריאות. אולם הדיאטות התפריטים ספירת קלוריות לא באמת פותרים את הבעיה ולא לאורך זמן.
איך זה קורה?

ערב טוב ושבוע טוב🌟
בפרסום הקודם לקחנו את ההרגל של בריאות כעוד דוגמא מאפיינת להרגלים שברצוננו לשנות. השארתי אתכם ואתכן עם השאלה: איך זה קורה? אנחנו יודעים מודעים, מקבלים הרבה פתרונות ועדיין זה לא עובד.
זה קורה כי הבעיה האמיתית היא הקושי לסגל לעצמנו שינוי מעצם היותו שינוי. הבעיה האמיתית היא לא הנשנוש בין הארוחות אלא הקול שבראש. הקושי יכול לבוא לדי ביטוי בכמה צורות והנה דוגמאות:
1-צורך במשהו אחר שהתזונה מספקת כמו נחמה
2-פחד משינוי כמו להפסיק לעשן יגרום לי להשמין
3-קושי בהתמדה כמו ההתמדה לעשות הליכות או חדר כושר באופן קבוע. כמה מכם /ן שלמו לחדר כושר ולא התמידו?
4-מפחד ללכת לישון בלי מסך כי המחשבות באות בלי הרף.
5-הפחד לאבד בטחון אם נאבד אחיזה במוכר ובידוע.

מכאן שעלינו למצוא כלי שיסייע לנו לסגל שינויים ולהתמיד בהם.
1-לקחת אתגר אחד לשבוע בלבד ולא להעמיס ולצפות לשנות את כל ההרגלים בבת אחת. אתגר בגובה העיניים שאני יכול ויכולה לעמוד בו.
לדוגמא:
בתזונה- אתגר כמו קפה בלי סוכר שבוע.
בעישון- אתגר כמו לשנות את הקשר בין קפה לסיגריה על ידי הפחתת קפה.
סטרס- אתגר 4 נשימות על הבוקר להפחתת סטרס.
2-להתאים את ההרגל החדש לעצמי, לא רק שאוכל לעמוד בו אלא שאוהב אותו/אתחבר אליו. כשזה בא מהלב יש יותר סיכוי שאבצע כי יש גם הנאה.
בתזונה: לסגל משהו אחד בריא לאכול ולבחור במשהו שטעים לי.
בספורט למצוא את הספורט שאני אוהב ולאו דווקא בכוח ללכת לחדר כושר כי מקובל או נחשב מאד מחזק. להיות יצירתי😊 למצוא משהו שתופס אותנו בלב העקר שתהיה תנועה. אולי ריקוד, יוגה או אומנות לחימה.
3-לסנדל את עצמנו. הזכרנו כבר את נושא הסנדול אז בקצרה הכוונה לקבוע התחייבות מראש כמו לדוגמא: לקבוע עם חבר או חברה הליכה ביום מסוים שעה מסוימת.
4-לעיתים הקושי שמסתתר הוא עמוק יותר כמו פחד לשחרר היאחזות במוכר ובידוע כמו טלוויזיה במיטה. כמו למלא חלל על ידי אכילה רגשית. במקרה כזה נתחיל בקבלת הקושי בפתיחות הלב ולא בביקורת, וידיעה שיש אפשרות לקבל סיוע וליווי במסגרות שונות שיכול להאיר לנו את הדרך. הדרך לשינוי בחמלה!
אז מי מעז ומעזה לקחת אתגר? להתחייב עליו השבוע? בחרו אחת הדוגמאות מהאתגרים בפוסט או אפשר להמציא אחד שמתאים לכם וסמנו לי בשאלון אני מתחייב -אני מתחייבת בהודעה למטה.